מהלכים במסדרונות של ניאון, מבטינו מטה תרים אחר רמזים ותשובות. ממלאים לוחות זמנים והוראות, ממושמעים ומתוכנתים. מדביקים תלאים על חוטים שנפרמו. רק חוטי ההפעלה הכבולים לגפינו מוחזקים ביד איתנה מאחורי הבמה.
מבט מעלה לא ירפא: עננים מצויירים בקפידה על קרטונים ממוחזרים. מבט פנימה לא ינחם: איברים מתוכנתים ומתוזמרים משתעבדים בכוחות עצמם. מבט לצדדים לא יועיל: רבבות מקיפים אתכם בבדידותכם. גם סגירת עיניים לא תחלץ: אתם יודעים שאתם עדיין שם, לא תסתתרו מדעתכם הדואבת.
אילו רק יכולנו לפרוש כנף ולהביט מבחוץ. להקיף את עצמינו במבט בוחן מלא חמלה וסקרנות מן המעטפת החיצונית. ולדמיין כי אנו מביטים בעצמינו בפעם הראשונה, כאם צעירה ונרגשת האוחזת ולדה ומציגה עצמה בפניו, והיא דומעת ומותשת. סוקרת את תווי פניו, מוודאת נשימתו, וחולמת על עתיד טוב יותר שתשאף להעניק לו.
אילו רק היינו מביטים מן החוץ, כמו לראשונה, בחמלה אוהבת, אולי היה ניצת בנו האומץ לקבל החלטות. להוליד עצמינו מחדש, לממש את התקוות העדינות שנטמעו בנו בליטוף עת נשמנו רוח, עת נחשפנו אור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה