היא עוברת על המחברות הריקות ומסדרת אותן בערימה מוקפדת. וסומכת ידיה על הדפים הריקים כמו נתמכת בהם בעדינות. וכשהיא מתרוממת מכסאה ניכר בה הרעד הקל בגפיים ובזווית הפה. היא מנסה לטשטשו אך הוא בולט ומורגש ומשלח זיק מבוכה בעיניה הנוצצות. מהדסת בין הכסאות ומפזרת את טפסי המבחן במאמץ נחוש שלא למעוד, שלא למשוך מבטים חשדניים.
ומתחת לכסאות, גם הרגליים רועדות מלחץ ומדאגה. משקשקות ומתנועעות בדוחק רב. יש הנוקשים בעטים ויש בשיניהם. וקול הדפיקות המנקרות מתלכד בתקתוק אכזרי של שעון קיר הממאן לרחם. והם כבר שקועים במחשבות מעורבות על מועדים ועל לחצים ועל חרטות. רק היד אינה פוסקת מלכתוב, במירוץ עצבני, נטול פשר. שורות שורות נקברים רסיסי משפטים ששוננו ונאספים למגילות. נשימה תחסיר הזדמנות למשפט נוסף ומוטב לדחותה למועד נוח יותר. זה שאינו מגיע לעולם.
ובחוץ שמש בוהה, חושפת נוף ירוק ומתריס. והיא הדבר היציב היחיד במחזה הרעוד והנוקש הזה. קשה שלא להבחין בנימה המלגלגת בה ניבט אלינו, ביקורתיות גבעותיו. הכך ביקשתם לבלות הבוקר? הכך דמיינתם את הלמידה? הכך תסכימו לחיות?
ובסיום הבחינה ייכתב על המחברות כי זה מועד א. וכולם יודעים כי בבחינה הזו אין מועד ב. ואולי זה מה שניסתה השמש לרמוז מבעד לזגוגית הסגורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה