אנשים משכימים קום וממתינים לשמש. זקוקים למעט חום ואור ללא תנאי. כמהים לקרני תקווה, להילה זוהרת באופק הים. והשמש, היא אינה ממתינה לאנשים. והיא תזרח גם בהיעדרם. נוסקת לשמיים בכוח יוהרת שאינם-זקוקים-לסיבה.
והים גדול מאוד ועמוק וכחול. ולציפור כבר מזמן לא אכפת. ההמונים פוקדים חופיו, נאספים כמו חול. רוחצים חטאיהם בקצף לבן. והוא, אדיש בגליו. נטול גבולות ואינו זקוק להם. כל הנחלים זורמים למצולותיו והוא אוגר סודותיהם בשקיקה. לעיתים ישקוט או יסער, ללא סיבה.
ואני, שוב מחפש תשובה ולא מוצא. סופג לעומק הנשימה את הספקות שזנחה השמש, שפלט הים. יתמות השאלות מייסרת את הנפש, מדירה שינה. חיי מופעלים בכוח קנאה יוקדת באלה שאינם זקוקים לסיבה. מומרצים בתשוקה לנסוק בוקר אחד בשקט רגוע, לצלול נטול תהיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה