כשהחלונות סגורים והכביש פתוח, והשמש שולחת בך כוח להמשיך להתגלגל, והשמיים ריקים. והמחשבות מתערבבות לעיסה נטולת קצוות, שיש בה אומץ ורוח. והדרך סובבת צלילים, רודפת תווים, מסוחררת מקצב. אתה יודע שאתה חלק ממשהו גדול יותר, שמילים לא יצליחו לתאר. רק צעקות רמות ונטולות מודעות נוטלות את ההובלה, אוחזות בהגה. את זוכר שיש כיוון וסיבה להתניידות הזו, שיש סיבה להמשיך. ואולי זה רק נדמה כך, הבזק קצר של תכלית מזוייפת. זה באמת לא חשוב עכשיו, רק להגביר את העוצמה ואת הקצב. היתר ישתלב בלחן.
כשזה חלש ונוגה ונוגע, ומלטף את הרקמות הרגישות ביותר, והשפתיים מתחילות לנוע ולזחול יחד בלחישות. ואתה יודע שהשיר הקטן הזה בוקע מהלב, ומאמץ אותו, ומחבר אותך לעצמך באמת. ולפתע לא אכפת יותר מי מקשיב ולמה, והשיר הזה שכולם מכירים נכתב עכשיו מחדש, רק בשבילך, נשזרו שורותיו כדי לזרוח בפניך. ואתה מדקלם במקום לבכות, ולוחש במקום לזעוק, ושר בשקט את השיר שלך. במקום לשתוק.
כשאתה מתבונן בתמיהה בשברירי חייך, בפרקים המפורקים, בהברות שאינן חוברות למילים ובנקודות שנתפזרו מקו. אתה חסר את החיבור, את השיוך. אתה כואב את הפירוד. ומרגיש כי גם אתה אינך שלם יותר, אסופת רגעים בזמן, סיפורים שאוגדו להם במזימה, נטולת יחד. עד נקטעת הדממה, ומחלחלים הצלילים לרקותיך. עד מחיים בך את ניגון האמונה. בצעקות, בלחישות. באומץ. לשיר את מה שאין לאמר. לחבר את עצמך לקול צלילים במקומות שהשתיקה אינה מרפה.
כשזה חלש ונוגה ונוגע, ומלטף את הרקמות הרגישות ביותר, והשפתיים מתחילות לנוע ולזחול יחד בלחישות. ואתה יודע שהשיר הקטן הזה בוקע מהלב, ומאמץ אותו, ומחבר אותך לעצמך באמת. ולפתע לא אכפת יותר מי מקשיב ולמה, והשיר הזה שכולם מכירים נכתב עכשיו מחדש, רק בשבילך, נשזרו שורותיו כדי לזרוח בפניך. ואתה מדקלם במקום לבכות, ולוחש במקום לזעוק, ושר בשקט את השיר שלך. במקום לשתוק.
כשאתה מתבונן בתמיהה בשברירי חייך, בפרקים המפורקים, בהברות שאינן חוברות למילים ובנקודות שנתפזרו מקו. אתה חסר את החיבור, את השיוך. אתה כואב את הפירוד. ומרגיש כי גם אתה אינך שלם יותר, אסופת רגעים בזמן, סיפורים שאוגדו להם במזימה, נטולת יחד. עד נקטעת הדממה, ומחלחלים הצלילים לרקותיך. עד מחיים בך את ניגון האמונה. בצעקות, בלחישות. באומץ. לשיר את מה שאין לאמר. לחבר את עצמך לקול צלילים במקומות שהשתיקה אינה מרפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה