יום אביב חם, טמפרטורות רגילות מדי לעונה. מוזיקה נעימה מהדהדת בחלל הבית, מקורה לא נודע. תחושה עמומה ונעימה של אופטימיות, ספק נאיבית ספק מוצדקת. ואין ספקות או כאבים. ולרגעים זה מרגיש נסבל, וכמעט אפשרי.
דפיקה בדלת קוטעת בחדות את המחשבה, מעורר תהייה חוששת. גם מזג האוויר כאילו התקדר מהדי הנקישה, גם הוא חשדן. צעדים איטיים לעבר חור המנעול, צעידת נידונים אל הלא-נודע. הדלת חורקת, ממאנת להיפתח בקלות, מגוננת.
זר בדלת, כך נדמה. ואולי ביקר כאן בעבר, זכרון מתעתע. אך כעת ניצב ושותק, ועיניו אפורות. הרי נקשת, הפרעת מנוחה, ועתה שותק. המתנה מתוחה, שניות ארוכות. "מי אתה", שואל, "למה באת". קו הפנים מתעקל לחיוך ממזרי-אכזרי, שאין בו טיפה של נחמה. טוב לא ייצא מן המפגש הזה, כבר התבהר כאן. חבל שנפתחה זו הדלת, חבל שנותקה השלווה.
"ואינך מזהה?", הוא שואל בנימה חמקמקה, בוחן את שאינו מעוניין להיבחן. ושותק לעברו, במפגין. איני משחק במשחק, איני שותף למזימתו. "וודאי יודע מי אני, והרי הוזמנתי אליך". שקרן מתועב מחציף פנים בביתי שלי, בעורמת רשעים. "וודאי טעות בידיך", הדפתי ציפורניו, "ואני הרי לא הזמנתי איש".
דבר לא נע בפרצופו החיוור, הבעה קפואה כמוות. רק החיוך הציני, המכאיב, ניקב את עיניי בחודים משוננים. המתח הוציאני משלוותי והטחתי: "מי אתה אורח לא קרוי! הזדהה או הסתלק! התוודה בדבר מזימתך או הניחני לנפשי!". רק נשימות כבדות פילחו את החדר, מותירות אותי רועד וחבול.
"נסה להיזכר", הוא מפציר בלחישה. "הייתי כאן גם בעבר, תמיד קרוי, תמיד מוזמן". "שקרן!", זעקתי, "מי הוא זה שהזמינך אל סף ביתי?". גבר חיוכו והתעקל. "אתה", השיב בקצרה, "אתה ששב וקורא לי, מתחנן שאשוב לבקר, מתפלל שאכתת רגליי אל מפתן מעונך".
פעימות לב חזקות, סחרחורת קלה. פס קול של סרט אימה, מחול מטורף, כובש את מוחי. אני אוסף שאריות תעוזה מדפנות ליבי ומפנה מבטי. "מי אתה?", שואל. חיוכו נקטע, מבטו התלהט. "אני הוא מה-שיכול-היה-להיות".
אל חצר הבית נכנס זר נוסף, לבוש לבן, כנות עיניו. זהו מה-שעוד-בוודאי-יקרה. ממרחקים הגיע, זמן רב נמשך מסעו, התארכה ההמתנה לבואו. משראה את המתרחש בפתח הבית, עצר למספר רגעים והתבונן. "ניכר כי עסוק וטרוד הוא בעל הבית", אמר לעצמו. "אולי מוטב שאשוב מאוחר יותר, לכשיתפנה". אמר, ושב על עקבותיו. דמותו מתמוססת מעבר לאופק.
דפיקה בדלת קוטעת בחדות את המחשבה, מעורר תהייה חוששת. גם מזג האוויר כאילו התקדר מהדי הנקישה, גם הוא חשדן. צעדים איטיים לעבר חור המנעול, צעידת נידונים אל הלא-נודע. הדלת חורקת, ממאנת להיפתח בקלות, מגוננת.
זר בדלת, כך נדמה. ואולי ביקר כאן בעבר, זכרון מתעתע. אך כעת ניצב ושותק, ועיניו אפורות. הרי נקשת, הפרעת מנוחה, ועתה שותק. המתנה מתוחה, שניות ארוכות. "מי אתה", שואל, "למה באת". קו הפנים מתעקל לחיוך ממזרי-אכזרי, שאין בו טיפה של נחמה. טוב לא ייצא מן המפגש הזה, כבר התבהר כאן. חבל שנפתחה זו הדלת, חבל שנותקה השלווה.
"ואינך מזהה?", הוא שואל בנימה חמקמקה, בוחן את שאינו מעוניין להיבחן. ושותק לעברו, במפגין. איני משחק במשחק, איני שותף למזימתו. "וודאי יודע מי אני, והרי הוזמנתי אליך". שקרן מתועב מחציף פנים בביתי שלי, בעורמת רשעים. "וודאי טעות בידיך", הדפתי ציפורניו, "ואני הרי לא הזמנתי איש".
דבר לא נע בפרצופו החיוור, הבעה קפואה כמוות. רק החיוך הציני, המכאיב, ניקב את עיניי בחודים משוננים. המתח הוציאני משלוותי והטחתי: "מי אתה אורח לא קרוי! הזדהה או הסתלק! התוודה בדבר מזימתך או הניחני לנפשי!". רק נשימות כבדות פילחו את החדר, מותירות אותי רועד וחבול.
"נסה להיזכר", הוא מפציר בלחישה. "הייתי כאן גם בעבר, תמיד קרוי, תמיד מוזמן". "שקרן!", זעקתי, "מי הוא זה שהזמינך אל סף ביתי?". גבר חיוכו והתעקל. "אתה", השיב בקצרה, "אתה ששב וקורא לי, מתחנן שאשוב לבקר, מתפלל שאכתת רגליי אל מפתן מעונך".
פעימות לב חזקות, סחרחורת קלה. פס קול של סרט אימה, מחול מטורף, כובש את מוחי. אני אוסף שאריות תעוזה מדפנות ליבי ומפנה מבטי. "מי אתה?", שואל. חיוכו נקטע, מבטו התלהט. "אני הוא מה-שיכול-היה-להיות".
אל חצר הבית נכנס זר נוסף, לבוש לבן, כנות עיניו. זהו מה-שעוד-בוודאי-יקרה. ממרחקים הגיע, זמן רב נמשך מסעו, התארכה ההמתנה לבואו. משראה את המתרחש בפתח הבית, עצר למספר רגעים והתבונן. "ניכר כי עסוק וטרוד הוא בעל הבית", אמר לעצמו. "אולי מוטב שאשוב מאוחר יותר, לכשיתפנה". אמר, ושב על עקבותיו. דמותו מתמוססת מעבר לאופק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה