כשאדם מתחלף בצילו נשאבים רסיסי דמותו אל החלל ואפלה כהה פושטת בו. והוא חלש ודהוי, ועיניו כבויות ודעתו כבדה. והוא תלוי מאי פעם באור השמש, חרד להתפוגג במחי סערה, מוטל על רצפות מחוספסות ונגרר אחר העדר. והוא עייף מכדי למחות ותשו תקוותיו. ויש שיזהו בו חזיון המזכיר תפארת עברו.
והצל מביט אל האדם ונמלא געגועים. על שהיה והושג, על המרחקים שנגמאו בקלות. עת דרך כוכבו על סיפון מדי ערב, ובין פרקי ידיו נשזרו סיפורי הרפתקאות. ועתה, צל חולף, עטוף נחמת שכרון געגועים. תוקפה קצר, והיא תחלוף עת ישוב למקומו.
בלילות, אם מתאמצים, אפשר לשמוע את הצללים חולמים. הוותיקים בהם, החלשים, כבר לא מאמינים שיתחלפו. בסתר חוורונם מתקנאים הם בצילו של עץ. כה שלו וענוג הוא. נטול שאיפות ופחדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה