כשרב ראשי נלקח למעצר בית וחשוד בעבירות של גניבה והפרת אמונים, זה בדרך כלל אומר שמשהו השתבש. במיוחד כי כולם יודעים ומדברים על אופיו ומנהגיו של כבוד הרב. וכולם העמידו פני חפותו, למרות שרמזי אשמתו ידועים לכלל. ובמסדרונות הרבנות היו גם מי ששקלו להאריך את כהונתו. וכלימתו משותפת גם לעוזריו, ונאמניו ותומכיו, ובעצם לכולנו. לא על ששתקנו, אלא על שהשלמנו. שהחלפנו תפקידים עם הרב והענקנו אנחנו תעודת כשרות, לתופעות שהיו נחוצות להדיר שינה מעינינו.
וכשהכותל המערבי הופך לזירה של שנאה ומחלוקת ואלימות, זה בטוח אומר שמשהו השתבש. כי הרי מדובר בסמל לתחייתו של העם היהודי ושיבתו למולדתו. מקום של מפגש, התכנסות, אחדות ותפילה. מרחב של הסכמות ושל מכנה משותף, ליבת הזהות היהודית. אז הכיצד נשטף המקום בגלים של פילוג ואש? נשים עם תליתות נהדפות החוצה, אדם הנחשד כי צעק דברי שבח לאל המוסלמי נהדף בעשרה כדורים. כאילו נלקח הכותל מאיתנו והוצב שבוי בידי כת קיצונית המבקשת לאחוז בו כבן ערובה. ואם אכן מדובר בסמל אחדותינו, האם אין אנו בני ערובה בעצמינו? על מה אנו הולכים בארץ הקודש עם בסיס הלאום נפל שדוד?
וכשאחד מחשובי מנהיגנו חוגג יום הולדת תשעים ושופעת הארץ ביקורת ומחאות, זה בהחלט אומר שמשהו השתבש. לא הייתה חגיגתו של הנשיא מופרזת. לא עוטרה הבמה בקישוטי זהב ולא הוגשו מנות פאר. חגיגה מכובדת, ראוייה, הגונה. אין אדם אחר הראוי לכבוד זה, שנתן לכולנו הרבה יותר משהענקנו לו. קשים הם חיי המנהיג, רווי כפיות טובה ואכזבות. ושמעון פרס אינו אלא פוליטיקאי שידע עליות ומורדות, ובוודאי שאינו חף מטעויות וחולשות אנושיות. אבל לא נותרו לנו עוד כמותו, וספק אם יהיו. וכשהוא מגיע לגיל תשעים זוהי חגיגה עבור כולנו, סימן דרך לאן שהצלחנו להגיע יחד. ובכך מוקדה לטעמי גם החגיגה לכבודו. וכל מילת ביקורת אינה אלא צרות עין, כמעט רשעות, כפיות טובה ומרירות אופיינית לאלה הסבורים כי משמיים בא אלינו מגש הכסף.
ואולי המטריד מכל הוא השילוב בין הדברים שהתרגש עלינו השבוע. חולשתם של הסמלים המסורתיים, הדתיים והלאומיים, לעומת הבוץ שהטחנו בסמלים שעוד נותרו מותיר אותנו יתומים. סהרוריים בים המודרנה הקפיטליסטית-אגואיסטית, נטולי יתדות של כבוד להיתמך בהם, להסתמך עליהם בבואנו להמשיך הלאה. יתומים מערכים ומתקוות, הולכי-בדד נטולי סיבה ותכלית. ובנסיבות אלה מה עוד נותר לנו פרט לקיטורים והשמצות, אדישות והשלמה עם הקיים.
לא נותר דבר מלבד הגעגוע, וגם הוא כבר דוהה ומחוויר נוכח מבול המידע והפיתויים. אם רק היינו מכניסים קצת רגש בתוך כל הרציונאליות הזו, כעס ואהבה וכבוד ואמון, עוד היה אולי סיכוי. אבל בינתיים, נראה שמשהו כאן קצת השתבש. כמו היהודים לאורך כל השנים, גם אנחנו קצת זקוקים לתיקון עולם.
וכשהכותל המערבי הופך לזירה של שנאה ומחלוקת ואלימות, זה בטוח אומר שמשהו השתבש. כי הרי מדובר בסמל לתחייתו של העם היהודי ושיבתו למולדתו. מקום של מפגש, התכנסות, אחדות ותפילה. מרחב של הסכמות ושל מכנה משותף, ליבת הזהות היהודית. אז הכיצד נשטף המקום בגלים של פילוג ואש? נשים עם תליתות נהדפות החוצה, אדם הנחשד כי צעק דברי שבח לאל המוסלמי נהדף בעשרה כדורים. כאילו נלקח הכותל מאיתנו והוצב שבוי בידי כת קיצונית המבקשת לאחוז בו כבן ערובה. ואם אכן מדובר בסמל אחדותינו, האם אין אנו בני ערובה בעצמינו? על מה אנו הולכים בארץ הקודש עם בסיס הלאום נפל שדוד?
וכשאחד מחשובי מנהיגנו חוגג יום הולדת תשעים ושופעת הארץ ביקורת ומחאות, זה בהחלט אומר שמשהו השתבש. לא הייתה חגיגתו של הנשיא מופרזת. לא עוטרה הבמה בקישוטי זהב ולא הוגשו מנות פאר. חגיגה מכובדת, ראוייה, הגונה. אין אדם אחר הראוי לכבוד זה, שנתן לכולנו הרבה יותר משהענקנו לו. קשים הם חיי המנהיג, רווי כפיות טובה ואכזבות. ושמעון פרס אינו אלא פוליטיקאי שידע עליות ומורדות, ובוודאי שאינו חף מטעויות וחולשות אנושיות. אבל לא נותרו לנו עוד כמותו, וספק אם יהיו. וכשהוא מגיע לגיל תשעים זוהי חגיגה עבור כולנו, סימן דרך לאן שהצלחנו להגיע יחד. ובכך מוקדה לטעמי גם החגיגה לכבודו. וכל מילת ביקורת אינה אלא צרות עין, כמעט רשעות, כפיות טובה ומרירות אופיינית לאלה הסבורים כי משמיים בא אלינו מגש הכסף.
ואולי המטריד מכל הוא השילוב בין הדברים שהתרגש עלינו השבוע. חולשתם של הסמלים המסורתיים, הדתיים והלאומיים, לעומת הבוץ שהטחנו בסמלים שעוד נותרו מותיר אותנו יתומים. סהרוריים בים המודרנה הקפיטליסטית-אגואיסטית, נטולי יתדות של כבוד להיתמך בהם, להסתמך עליהם בבואנו להמשיך הלאה. יתומים מערכים ומתקוות, הולכי-בדד נטולי סיבה ותכלית. ובנסיבות אלה מה עוד נותר לנו פרט לקיטורים והשמצות, אדישות והשלמה עם הקיים.
לא נותר דבר מלבד הגעגוע, וגם הוא כבר דוהה ומחוויר נוכח מבול המידע והפיתויים. אם רק היינו מכניסים קצת רגש בתוך כל הרציונאליות הזו, כעס ואהבה וכבוד ואמון, עוד היה אולי סיכוי. אבל בינתיים, נראה שמשהו כאן קצת השתבש. כמו היהודים לאורך כל השנים, גם אנחנו קצת זקוקים לתיקון עולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה