כמו חיוך ראשון של ילד, לא משנה באיזה גיל. כמו ניחוח צרוף של חופש. כמו ים. כמו סב הפוסע שלוב זרועות עם רעייתו בשדרה. כמו אם כחושה וגלוחת ראש המלווה את בנה רכוב אופניים. אין בכל אלה משמעות לזמן.
ואת כולם ראיתי בחולפי מנקודה אחת לאחרת. ואולי היו כולן תחנות ביניים שאינן חוברות לקו. ומראות נוספים בוודאי ממתינים בנתיבים עוקפים ובשבילי צד. מזכירים כי אין משמעות גם לדרך.
ויש המשבחים את חדות ההבחנה של הפוסעים לאיטם. ויש המהללים תעוזתם של הרצים בגשם. ובעצם, רק קצב הלב יכתיב את גורל הבריות. ולמהירות, גם לה אין משמעות.
ובבואנו לפתור המשוואה, נאלץ אז לפסול את כלל רכיביה: את שברירי הזמן, את פיתולי הדרך, את תנודות המהירות. לעולם לא יגיע זה התרגיל לסיפוקו. יוסיף להמתין הוא, ואנחנו, למשמעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה