"תראי", הוא מסביר לה, "אני עד גיל שלושים בכלל התעסקתי באמנות פלסטית. חשבתי שזה הייעוד שלי, והיו לי גלריות ותערוכות. לקח לי זמן להבין שאני לא אשנה את העולם עם האמנות שלי".
בזמן ההרצאה ילד קטן עם המון שיער מתרוצץ מסביב. מדי פעם האבא שולח לעברו צעקות מוזיקליות באיטלקית. "אני מדבר איתו שפות, בכוונה. אני בכלל פריק של שפות והבית שלי מלא בשיחונים. תראי עכשיו איך הוא עונה לי והוא מבין כל מילה. אני מדבר איתו באיטלקית בשביל המשפחה ובערבית בשביל העתיד. הוא מאוד מסתדר עם ילדים ערבים". לפעמים כשהילד מתרחק הוא קורא לו לחזור באידיש. לא ברור בשביל מה.
וגם כלב יש במשפחה. "ניטשה!", הוא צועק. "אמרתי לך אלף פעם לא להסתובב לבד בשכונה. קיבלנו מספיק דוחות בגללך". והכלב מבין עברית וחוזר. הוא מדליק עוד סיגריה ומנהל שיחת טלפון קצרה באנגלית רצוצה. שמתי לב שכשהכלב ממש מעצבן אותו הוא קורא לו פרידריך. רוב הזמן הוא סתם מלקק לו את הכפכפים.
"אחרי גיל שלושים אני עזבתי את האמנות ועברתי לעסוק באנרגיה. הבנתי שזה בעצם מה שמעניין היום את העולם המערבי. אז קראתי מחקרים והיום כבר הפכתי למומחה. ויש לנו פרוייקטים גדולים באיטליה והולנד ואפריקה. בחודש הבא הולך לעבור השתלמות בצנרת באמסטרדם".
נדמה שההרצאה עומדת להסתיים והוא נעמד. "בוא דביר", הוא אומר לילד, "נלך להעיר את דוד גרנט שנוחר לנו בבית. זוכר שאתמול הגיע? ניטשה יאללה בוא גם אתה הבייתה. גרנט צריך לעלות על היאכטה שלו כדי להשתתף במשט המחאה שאנחנו מארגנים הבוקר נגד הגז. שלא נאחר", הוא אומר והם יוצאים יחד.
ביציאה הוא חולף ליד זוג שיושב בכניסה, תיירת ומקומי. אוחזים ידיים ותפריט לועזי. וחולף גם לידי, מתכתב באנגלית עם חבר מחו"ל. והיא נותרת מאחור עם תהיות ושאלות מקומיות. וכולם חיים בפלורנטין וחולמים על ניו יורק. בבית קפה קטן, עממי, פשוט, פרובנציאלי. מנות בסיסיות שמוגשות בנדיבות. מרחבים קטנים וחלומות גדולים. אוהבים להיות פה, שואפים להיות שם. מעניין מה ניטשה היה נובח על זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה