באיזו חוצפה קם אדם וחושב שהוא עם, וחותר לשנות ולשפר, ולהציע דרך חדשה. בחושבו כי איש לא אמר בעבר, ואיש לא הגה חזיונות שנצר. בחולמו כי יש עוד בכוחו, כי טרם תם הזמן ועוד יש הזדמנות, בשאיפתו לאגד יחד רעיון ומעשה, אמת ודעת. באמונו במוסר, בהכירו בתלאות המדרון, בזכרונו את שיכול היה להיות גם שמעולם לא נכח ברגע ההוא, מופע הבריאה.
באיזו חוצפה קם עם וחושב שהוא אדם, עם רצונות וחלומות, כעסים ודמיונות. ומבקש לנער האבק מעל כתונת המסע ולפסוע בשבילים חדשים, בשביל עצמו. ומחוייב הוא לדורות הבאים יותר מלקודמים, כדרך הטבע, כפי שמקונן בו לחש בנפשו. ונחוש הוא להרחיק צעדיו עד קצות תבל, מלוא פלאי עולם, רק כדי למצוא שלווה שתותיר לו בית. ושם תחת גג אחד לטעת שורש ולסכוך גינה, ולהתבשם בשיחי צדקת קיומו המוגנת.
ויש שיאמרו אדם אינו עם, ועם אינו אדם. ואת הנעשה אין להשיב, והדרך ישרה ומסותתת, נחצבה בדם, הצובע אופקיה באדום. ודי לחלומות, ומספיק לשגיונות, הפוגמים בהגיונות, המקהים הפגיונות. כך, במילים נחרצות ובוטות, מקודשות בבטחון, חוזות פני עבר. באיזו חוצפה נשלחות הן, חונקות ובולמות. שאין כדוגמתה.
באיזו חוצפה קם עם וחושב שהוא אדם, עם רצונות וחלומות, כעסים ודמיונות. ומבקש לנער האבק מעל כתונת המסע ולפסוע בשבילים חדשים, בשביל עצמו. ומחוייב הוא לדורות הבאים יותר מלקודמים, כדרך הטבע, כפי שמקונן בו לחש בנפשו. ונחוש הוא להרחיק צעדיו עד קצות תבל, מלוא פלאי עולם, רק כדי למצוא שלווה שתותיר לו בית. ושם תחת גג אחד לטעת שורש ולסכוך גינה, ולהתבשם בשיחי צדקת קיומו המוגנת.
ויש שיאמרו אדם אינו עם, ועם אינו אדם. ואת הנעשה אין להשיב, והדרך ישרה ומסותתת, נחצבה בדם, הצובע אופקיה באדום. ודי לחלומות, ומספיק לשגיונות, הפוגמים בהגיונות, המקהים הפגיונות. כך, במילים נחרצות ובוטות, מקודשות בבטחון, חוזות פני עבר. באיזו חוצפה נשלחות הן, חונקות ובולמות. שאין כדוגמתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה