רק לעלות

עטוף במעיל ארוך הוא התאמץ לא ליצור קשר עין. בשעה מוקדמת מדי בבוקר נשען על קיר הבניין וכינס את איבריו לעצמו. הרי לא יפתחו כאן בשעות הקרובות, אמרתי לעצמי ובהיתי בו נבוך על המדרגות. האם הוא מזמזם לעצמו את השיר המפורסם על המדרגות האלה? ובכלל, מה גרם לו לצאת בשעה כל כך מוקדמת בבוקר כדי להמתין כאן? כמה כעס או שנאה או יצר נקמה ממלאים את האיש הנבוך הזה, שגררו אותו עד לכאן, לפני שפותחים, לפני שאפשר. האם זו הצהרת כוונות או אולי יאוש, שמתחבאים מאחורי הפנים החתומות האלה, הקופאות בצינה של בוקר. איש בודד מאוד עטוף במעיל, ממתין על מדרגות הרבנות, מחכה למשהו שאולי כבר לא יגיע, שאולי חלף.

והיא, היא בכלל לא השיבה. דווקא הקפדתי על בוקר טוב מנומס, והתעלמתי מהשלכת הסיגריה לרצפה בפתח הבניין, והחזקתי את הדלת באדיבות, אבל היא בחרה להתעלם. לבושה במדי המנקה שלה, פלשה פנימה עם כובע גרב מאובק בלי לאמר מילה. החלה לטפס בזמן שעקפתי אותה בזריזות ומיהרתי לחדרי. בזווית העין עקבתי אחרי צעדיה בקומה שלמטה, ולרגע הבחנתי שהיא עוצרת. נעצרתי גם אני. שלחה יד אל המעקה, והסדירה נשימה. שניות ארוכות. עוצמת עיניים, פוקחת וממשיכה לטפס, לאט. עולה חדשה במדרגות, מייצבת רגליה שלב אחרי שלב. אלמלא המפגש הקצר הזה הבוקר, לא הייתי מבחין בה לעולם. הייתי רץ מקומה לקומה ועובר דרך צלילתה השקופה, מניח לה לעשות בשקט את עבודתנו. לימדו אותנו לרוץ לעבר פתחים, אבל את תשומת ליבי לכדה דווקא העצירה שלה. השניות הארוכות שהזכירו לי מה שמשכיחה הריצה.

אני חושב עליהם כשאני מגיע הבייתה, ממהר לקומה השנייה. שולח רגליים ארוכות, מדלג על הסדר הנכון, מקצר. יש אנשים שמוצאים עצמם לפעמים לכודים באמצע, מתקשים לסחוב עצמם הלאה. לא תמיד יש מי שמבחין, לא תמיד המדרגות אוטומטיות, ולפעמים אפילו המעקה שבור. היה טוב לדעת שיש לצידם מי שמזכיר שמכאן, ממש מכאן, אפשר רק לעלות. שיש עוד פסגות שיכולות לחכות שם. רק צריך סבלנות, שלב אחר שלב. רק צריך ללכוד את זווית העין של טיפוס אחר, שאולי עובר שם במקרה. ממהר, מאחר, אבל אכפת לו. הוא מוכן לעצור, לא משנה כמה זה עולה. אם כבר, אז לעלות יחד.