"States are people too", Alexander Wendt, 1994
אנחנו משוכנעים שאנו שפויים, ושכל היתר פחות. מוכנים להשמיע ביקורת, ומעדיפים להשמיע. בוחרים לפעמים להקשיב, אבל רק למה שמעניין. מחלקים את החיים בין חשוב למיותר, נכון וטפשי, מוצדק ופסול. יש כל כך הרבה מה לשנות, בעיקר אצלם. והיכן הכבוד, היכן הכבוד שאנו ראויים לו. ומדוע כבר לא שואלים לשלומינו, ומכריחים אותנו להילחם עבורו?
אנחנו רוצים להתאהב, אבל עסוקים בלהתאכזב. חולמים להתרגש אבל קצת שכחנו איך. מבינים מהר-מהר כי עדיף לאט-לאט, ומתרצים בהמון מילים למה עשינו כל כך מעט. הכל למען הדור הבא, אנחנו נשבעים בפני הדור הקודם, אנו קובעים בנחרצות מהוססת, בכנות צבועה, בזעקה אילמת.
בונים לגובה על יסודות חלשים, משפרים את החזות החיצונית ומזניחים את המהות, מיטיבים לדבר על היחד בעצמינו, לבנות קירות כדי לנפצם, לדבר בזכות שוויון וחירות שבכוונתנו לכפות. עד תום ההכרזה, יפוג תוקפה. בתום ההבטחה היא תופר. האדמה סופגת הכל, והיא כבר חרוכה. נשרפו שתיליה בלהט הרגע, נרמסו תחת כובד האחריות שנשמטה אל הרצפה, שאיש לא לקח.
כמה מתסכל להיזכר ממה מורכבות מדינות. כמה פרימיטיבי להוסיף ולבנות מדינות מאנשים. כמה חמקמק וטראגי הגבול הדק בין חכמת ההמונים לכסילות הפרט הבודד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה