כסות החיים

יש סיפור מפורסם של בורחס, על אנשים שמחליטים לצייר מפה. והם רוצים שהמפה תהיה הכי מדוייקת שאפשר, והכי מרשימה. והם שוקדים יום וליל ומייצרים בסופו של דבר מפה בקנה מידה של 1:1, והם מניחים אותה על העיר. ועכשיו היא מכסה את כל הבניינים וכל השבילים, וקוויה העדינים פרושים עכשיו מעל העצים והאנשים. ויש שאומרים שמדובר במשל, אלגוריה. שלא היו כאלה אנשים באמת.

ואם משל, בוודאי יש בקצהו גם מוסר השכל, והא אמנם פשוט למדי. אנו בחיים בעולם הפועל לפי כללי הקנבליזם של הדימוי. סימולקרות השתלטו על חיינו, דיפנו את קירות המטריקס. זהו לא שביל בו אנו הולכים, זו איננה דרך. רק חיקוי דהוי, קו עפרון שנמתח בידי אלמונים, ואנו פוסעים בו מהופנטים. בוהים בשכרון כוחה של הקליפה הזוהרת המחפה על ריקנות התוכן. זה לא בטחון, זו חומה של בטון. זו לא תבונה רק מילים פורחות באוויר. לא אהבה, רק חמימות חולפת.

ואילו אני, שהאמנתי בכך עד כה, מתחיל להפנים שיש גם מסר אחר. מתחיל להבין, שתחת שמיכת המפה, שעמלו עליה הציירים המוכשרים והמדוייקים ביותר, קבורה עדיין העיר. ואולי היא חשוכה ומוסתרת, אך עודנה פועמת. ובכל רגע נתון, עם שחר יומה ובכלות לילותיה, תהיה זוהרת יותר מן הכיסוי המלאכותי. נפלאות אמיתותה בוהקים בדוק זוהר של אמת, שלעומתו מחווירים מיטב הניסוחים הפתלתלים של החיקוי.

ממש כמו החיים שלי, הקוראים את הבלוג הזה מעת לעת. מחייכים ויודעים. הם היו עושים זאת טוב יותר.