"עכשיו התקרבו בזהירות למעקה. לאט, לא לחצות! מחליק פה. הביטו מעבר לצוק, שם למטה. רואים? שהגבוהים ילכו לאחור. בכל מקרה, הר הפח המכופף שאתם רואים שם בעמק, השילדות השרופות, הן שרידים של מכוניות שאיבדו שליטה והתעופפו להן אל האופק. הן נחתו והצטברו שם במשך שנים, ועדיין מצטברות. ההר הזה גדל מיום ליום, ופעם בשבוע מגיעים מהעירייה לשפץ את המעקה. למה זה קורה אתם שואלים? סיבה די מטופשת.. האנשים בימינו פשוט מסתמכים מדי על הנווט האלקטרוני שלהם, במכשיר הנייד או במכונית. הם מחכים שמישהו יכתיב להם את הדרך, יגיד להם לאן לפנות, ישרטט מסלול ויקבע את קצב התנועה. ואז, כשהם הופכים מכורים להנחיות הפשוטות של מישהו אחר, לרוב בקול נעים ומתחשב, הם בכלל לא שמים לב לתמרורים ולמעקה. רובם לא מבחינים בטעות עד שכבר מאוחר מדי. בכלל לא מסתכלים קדימה יותר, רק שקועים בהנחיות המוכתבות. ובינתיים ההר הזה צומח. אנדרטה של אובדן דרך, אנשים שאיבדו עצמם (בלי) לדעת. טוב".
"טוב, בואו נתקדם".
"כולם הביאו פנסים? מעולה, אז היכנסו בזהירות לתוך המערה. לאט-לאט, מחליק כאן. אל תיבהלו, אבל מה שרואות עיניכם זה שלדים אמיתיים. והם גם לא כל כך עתיקים, חלקם חדשים למדי. הם שייכים לאנשים שמגיעים לכאן, מדי כמה ימים, כדי להתבודד, לנוח, למצוא שקט ושלווה כדי לקבל החלטות. בגלל זה אנחנו קוראים למקום הזה מערת המתלבטים. יש הטוענים כי רובצת עליה קללה - כי אף אחד מהאנשים שהגיעו לכאן מעולם לא חזר. לפעמים הם אפילו מגיעים בזוגות, בקבוצות, ולא שבים. טוענים שבלילות שומעים אותם מתייסרים, מתווכחים עם עצמם, מעלים טיעונים. הקולות נמשכים לפעמים שבועות עד שנפסקים. בבדיקות שערכנו עולה שהם לא מתים מרעב או מצמא, אלא מתסכול, שעמום ושברון לב. לא הצליחו לסלוח לעצמם על הבזבוז".
"אוקי, אחריי בבקשה, נמשיך".
"לאן ממשיכים מכאן?"
"אנחנו חייבים לעבור בבית הקברות של האנשים שאין להם תחליף, אני חושב ששם גם קבור הכלב. משם נלך לראות את חורשת העצים נטולי השורשים ואחר כך אם נספיק ארצה שנציץ מרחוק על מבוך המראות. אבל רק מרחוק, כי כבר קרה לי שאנשים נכנסו, התמכרו וסירבו לצאת והפסיקו להתעניין אחד בשני".
"אדוני המדריך, אפשר לשאול שאלה?"
"בוודאי, זוהי מטרת הסיור"
"תהיתי לעצמי, אם תוכל להגיד, מה האתר האהוב עליך?"
"זו שאלה קלה, קלה מאוד. אני לא אוהב אף אחד מהם. בעצם, אפשר להגיד שאני די שונא את כולם. הם נוראיים, מכעיסים, מטרידים. הם מבטאים כולם את החולשה האנושית, הבדידות הקיומית, ריקנות הגשמי. אלו הם אתרים נוראיים, מצמררים, חסרי פשר ומסוכנים".
"וואו, עד כדי כך? אז למה לעזאזל לקחת אותנו לסיור הזה?"
"זה לא ברור? רציתי לשמור אתכם בתנועה. תזוזה בלתי פוסקת. הביטו בטבע, האזינו לו, למדו. מים עומדים מזמנים מחלות, מלאי זיהומים. רק הרוח שאינה עוצרת מביאה שינוי, מניעה עננים, מגדירה עונות. רק אל תעצרו לי פה, בשדה המוקשים הזה. רק תמשיכו ללכת. בואו, אקח אתכם לראות עוד אתרים, עוד מקומות. לפני שתשקע השמש, לפני שיעשה קר. בואו אחריי. בואו נתקדם. לאט-לאט. מחליק כאן".
"טוב, בואו נתקדם".
"כולם הביאו פנסים? מעולה, אז היכנסו בזהירות לתוך המערה. לאט-לאט, מחליק כאן. אל תיבהלו, אבל מה שרואות עיניכם זה שלדים אמיתיים. והם גם לא כל כך עתיקים, חלקם חדשים למדי. הם שייכים לאנשים שמגיעים לכאן, מדי כמה ימים, כדי להתבודד, לנוח, למצוא שקט ושלווה כדי לקבל החלטות. בגלל זה אנחנו קוראים למקום הזה מערת המתלבטים. יש הטוענים כי רובצת עליה קללה - כי אף אחד מהאנשים שהגיעו לכאן מעולם לא חזר. לפעמים הם אפילו מגיעים בזוגות, בקבוצות, ולא שבים. טוענים שבלילות שומעים אותם מתייסרים, מתווכחים עם עצמם, מעלים טיעונים. הקולות נמשכים לפעמים שבועות עד שנפסקים. בבדיקות שערכנו עולה שהם לא מתים מרעב או מצמא, אלא מתסכול, שעמום ושברון לב. לא הצליחו לסלוח לעצמם על הבזבוז".
"אוקי, אחריי בבקשה, נמשיך".
"לאן ממשיכים מכאן?"
"אנחנו חייבים לעבור בבית הקברות של האנשים שאין להם תחליף, אני חושב ששם גם קבור הכלב. משם נלך לראות את חורשת העצים נטולי השורשים ואחר כך אם נספיק ארצה שנציץ מרחוק על מבוך המראות. אבל רק מרחוק, כי כבר קרה לי שאנשים נכנסו, התמכרו וסירבו לצאת והפסיקו להתעניין אחד בשני".
"אדוני המדריך, אפשר לשאול שאלה?"
"בוודאי, זוהי מטרת הסיור"
"תהיתי לעצמי, אם תוכל להגיד, מה האתר האהוב עליך?"
"זו שאלה קלה, קלה מאוד. אני לא אוהב אף אחד מהם. בעצם, אפשר להגיד שאני די שונא את כולם. הם נוראיים, מכעיסים, מטרידים. הם מבטאים כולם את החולשה האנושית, הבדידות הקיומית, ריקנות הגשמי. אלו הם אתרים נוראיים, מצמררים, חסרי פשר ומסוכנים".
"וואו, עד כדי כך? אז למה לעזאזל לקחת אותנו לסיור הזה?"
"זה לא ברור? רציתי לשמור אתכם בתנועה. תזוזה בלתי פוסקת. הביטו בטבע, האזינו לו, למדו. מים עומדים מזמנים מחלות, מלאי זיהומים. רק הרוח שאינה עוצרת מביאה שינוי, מניעה עננים, מגדירה עונות. רק אל תעצרו לי פה, בשדה המוקשים הזה. רק תמשיכו ללכת. בואו, אקח אתכם לראות עוד אתרים, עוד מקומות. לפני שתשקע השמש, לפני שיעשה קר. בואו אחריי. בואו נתקדם. לאט-לאט. מחליק כאן".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה