"כמה נעים מגע הבד הצמרירי העוטף את הכפפה"
בין שלל העצות שמעניק הפרופ' דרור בספר ההדרכה שלו למנהיגים ישראלים, בולטת המלצה מפתיעה במיוחד. מנהיג אמיתי, כך הוא קובע, חייב להבטיח לעצמו מקצוע חלופי. הוא יכול להיות עורך דין, רואה חשבון או נגר, ובלבד שלא יהיה משלח ידו "פוליטיקאי". חייב הוא שתינתן בידו האפשרות להחליט ביום מן הימים כי מאס בעבודתו, לבחור לקטוע את שליחותו, ולשוב אל תחומים אחרים. שיהיו באמתחתו אפשרויות פרנסה חלופיות, אלטרנטיבות לימי סגריר. רק כך, קובע הפרופסור, לא יהיה תלוי וכבול בכסאו. יוכל הוא לדמיין עתיד אחר, לא יחשוש מאובדן מעמדו. יזכור כל העת כי גם זמנית היא הרפתקאת השלטון, גם אם ארעיים מנעמיו, לא יקרה דבר. השמש תזרח מחר גם מחוץ לכתלי המשכן, תאיר נתיבים חדשים.
"והכנסת היד אליה חלקה ובוטחת, מלטפת וחמימה"
והקביעות האלה הכתובות בספר מזכירות לי ספר אחר שנכתב לפני אלפי שנים. ובתוכו מגדיר אפלטון מיהו הראוי מבני האדם להתייצב מורם מעם בכס השליט. ובדבריו שב וחוזר על אמירות דומות ומפתיעות - הראוי להנהיג הוא זה שכלל אינו מעוניין בכך. חובה עליו שיהיה אוהב חוכמה ודעת, בינה וצדק. רצוי כי אם תונח הבחירה בידיו יעדיף לשבת וללמוד, לעסוק בהגיגי חוכמה ולא בחוקים ובהטלת מרות. רק מינויו של אדם כזה לעמוד בראש המחנה, תבטיח מנוחה ונחלה לנתיניו. הוא שיתרחק ממעשי שחיתות ועוון כמאש. הוא שישמור על ענוות צדיקים וערכי מופת. בתוכו יחוש כל העת אורח, מי שהוטלה עליו משימה כבדה, ועימה חובת הוכחה נכבדת על כתפיו. לעולם לא יחוש "בבית" בארמונותיו, לעולם לא יסתחרר בשכרון עוצמה להסתער אלי קרב או לגבות מחירים לא הוגנים מפקודיו. לא יבקש כי יסגדו לו, כי אם ישמור בליבו חרדת קודש תמידית, שתקפיא נשימתו טרם כל החלטה, ותחייבו לעמוד על המשמר כל העת. כדי להגן על עמו מיריביו, ומיצריו.
"כמה מתאימה הכפפה ליד. כאילו נתפרה במיוחד עבורה"
כמה עמוקות עצות החכמים בפשטותן. כמה מדוייקות. הן היטיבו להבין את עומק הפרדוקס הקיומי - לעולם לא יוכל נושא משרה להצטיין בה כשיהפכו משימותיו לשגרה, כתישחק חדוות הראשוניות, כשיקהה מורא האחריות, כשתפחת אימת הטעות. כמה פתלתלות דרכי עולם.. שבתוכן מגלה האדם כי בהתאמתו המושלמת לכסא, נפסל הוא. בתחושת בטחונו הגובר מוכתם הוא. בנינוחות תפקודו נכשל הוא. רק המתח התמידי של האדם שאינו חייב להיות שם, שיש במצפנו ובמצפונו גם כיוונים אחרים, הוא ששומר על שפיות הדרך. הוא שיחסן מפני אובדן חושים. וכך, כשיחוש האדם כה בטוח בביתו, אפשר כי זו העת לצאת שוב לנדודים. לאזור אומץ ולפתוח את הדלת. להתקדם במעלה השביל, לתהות בעקבות כוכבים, לצוד אתגרים חדשים. זה הבטחון שצריך לדחוק אותו החוצה, חמימות השגרה. הנוחות המחלישה את כמיהת הנדודים, את סקרנות הנעורים, את הרפתקנות הנועזים. דווקא בתוך ערפילי האדישות עליו להרים ראשו וללכת. לדעת שיש לו לאן. להאמין שיימצא בית נוסף. לצאת אל הלא-נודע, לאן שיוליך אותו מקל הנדודים, לאן שתנדוד הרוח.
"זו תחושת הנעימות המרופדת הזו, שיש בה כדי לעורר געגועי האצבעות אל הקור המקפיא"
בין שלל העצות שמעניק הפרופ' דרור בספר ההדרכה שלו למנהיגים ישראלים, בולטת המלצה מפתיעה במיוחד. מנהיג אמיתי, כך הוא קובע, חייב להבטיח לעצמו מקצוע חלופי. הוא יכול להיות עורך דין, רואה חשבון או נגר, ובלבד שלא יהיה משלח ידו "פוליטיקאי". חייב הוא שתינתן בידו האפשרות להחליט ביום מן הימים כי מאס בעבודתו, לבחור לקטוע את שליחותו, ולשוב אל תחומים אחרים. שיהיו באמתחתו אפשרויות פרנסה חלופיות, אלטרנטיבות לימי סגריר. רק כך, קובע הפרופסור, לא יהיה תלוי וכבול בכסאו. יוכל הוא לדמיין עתיד אחר, לא יחשוש מאובדן מעמדו. יזכור כל העת כי גם זמנית היא הרפתקאת השלטון, גם אם ארעיים מנעמיו, לא יקרה דבר. השמש תזרח מחר גם מחוץ לכתלי המשכן, תאיר נתיבים חדשים.
"והכנסת היד אליה חלקה ובוטחת, מלטפת וחמימה"
והקביעות האלה הכתובות בספר מזכירות לי ספר אחר שנכתב לפני אלפי שנים. ובתוכו מגדיר אפלטון מיהו הראוי מבני האדם להתייצב מורם מעם בכס השליט. ובדבריו שב וחוזר על אמירות דומות ומפתיעות - הראוי להנהיג הוא זה שכלל אינו מעוניין בכך. חובה עליו שיהיה אוהב חוכמה ודעת, בינה וצדק. רצוי כי אם תונח הבחירה בידיו יעדיף לשבת וללמוד, לעסוק בהגיגי חוכמה ולא בחוקים ובהטלת מרות. רק מינויו של אדם כזה לעמוד בראש המחנה, תבטיח מנוחה ונחלה לנתיניו. הוא שיתרחק ממעשי שחיתות ועוון כמאש. הוא שישמור על ענוות צדיקים וערכי מופת. בתוכו יחוש כל העת אורח, מי שהוטלה עליו משימה כבדה, ועימה חובת הוכחה נכבדת על כתפיו. לעולם לא יחוש "בבית" בארמונותיו, לעולם לא יסתחרר בשכרון עוצמה להסתער אלי קרב או לגבות מחירים לא הוגנים מפקודיו. לא יבקש כי יסגדו לו, כי אם ישמור בליבו חרדת קודש תמידית, שתקפיא נשימתו טרם כל החלטה, ותחייבו לעמוד על המשמר כל העת. כדי להגן על עמו מיריביו, ומיצריו.
"כמה מתאימה הכפפה ליד. כאילו נתפרה במיוחד עבורה"
כמה עמוקות עצות החכמים בפשטותן. כמה מדוייקות. הן היטיבו להבין את עומק הפרדוקס הקיומי - לעולם לא יוכל נושא משרה להצטיין בה כשיהפכו משימותיו לשגרה, כתישחק חדוות הראשוניות, כשיקהה מורא האחריות, כשתפחת אימת הטעות. כמה פתלתלות דרכי עולם.. שבתוכן מגלה האדם כי בהתאמתו המושלמת לכסא, נפסל הוא. בתחושת בטחונו הגובר מוכתם הוא. בנינוחות תפקודו נכשל הוא. רק המתח התמידי של האדם שאינו חייב להיות שם, שיש במצפנו ובמצפונו גם כיוונים אחרים, הוא ששומר על שפיות הדרך. הוא שיחסן מפני אובדן חושים. וכך, כשיחוש האדם כה בטוח בביתו, אפשר כי זו העת לצאת שוב לנדודים. לאזור אומץ ולפתוח את הדלת. להתקדם במעלה השביל, לתהות בעקבות כוכבים, לצוד אתגרים חדשים. זה הבטחון שצריך לדחוק אותו החוצה, חמימות השגרה. הנוחות המחלישה את כמיהת הנדודים, את סקרנות הנעורים, את הרפתקנות הנועזים. דווקא בתוך ערפילי האדישות עליו להרים ראשו וללכת. לדעת שיש לו לאן. להאמין שיימצא בית נוסף. לצאת אל הלא-נודע, לאן שיוליך אותו מקל הנדודים, לאן שתנדוד הרוח.
"זו תחושת הנעימות המרופדת הזו, שיש בה כדי לעורר געגועי האצבעות אל הקור המקפיא"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה