יש קטע בסרט, בו ניאו מצליח לראות את הקוד. והאנשים אינם עוד פנים חתומות אלא שורת הבנות פנימיות, חוקים וכללי התנהגות. פתאום מתפשטת תחושה נעימה של הבנה, התפוגגות החשש ואי-הודאות. האנשים נפתחים ונקראים כספר, ניתנים לחיזוי ולניבוי, פשוטים.
זה את הקוד שעלינו למצוא. לקרוא בזגוגית המבט הכבוי שלפנינו את היום הקשה. לחלץ את הכעס העצמי מתוך הקמטים הזעירים שבין השפה ללחי שמאל. את האכזבה בצורת העמידה, את הכעס הנצור בשתיקה. את חוסר השקט המטלטל מבפנים את הקביעה שהכל בסדר. את הפחד הרוטט באמירות הבטוחות. את פעימת הלב שנתחבאה מאחורי השלום הסתמי. את הלחישה הזועקת והבכי שהתחפש לחיוך. את הקריאה לעזרה שהסוותה כהצעה לתמיכה. את החוסר הגדול שנדחק תחת פני השובע. המילה שדרשה להיאמר ונבלמה בחריקת שיניים. ההרגל שאינו מצליח לגמול עצמו. והמבוכה, המבוכה הגדולה, העטופה בעייפות, המרופדת בצביעות, האפודה בכללי נימוס שאין בהם חיים.
הביטו תמיד לעיניים. חפשו את הקוד, פענחו אותו. הושיטו דרך מבטכם קרן מפייסת לאדם האבוד בתוך גופו. התמסרו, בחברות אנושית שהוטמעה בזמן בריאה. רק כך ינוצח המטריקס. בהתרגשות הילדותית של אדם מבוגר שנזכר שאינו לבד.
זה את הקוד שעלינו למצוא. לקרוא בזגוגית המבט הכבוי שלפנינו את היום הקשה. לחלץ את הכעס העצמי מתוך הקמטים הזעירים שבין השפה ללחי שמאל. את האכזבה בצורת העמידה, את הכעס הנצור בשתיקה. את חוסר השקט המטלטל מבפנים את הקביעה שהכל בסדר. את הפחד הרוטט באמירות הבטוחות. את פעימת הלב שנתחבאה מאחורי השלום הסתמי. את הלחישה הזועקת והבכי שהתחפש לחיוך. את הקריאה לעזרה שהסוותה כהצעה לתמיכה. את החוסר הגדול שנדחק תחת פני השובע. המילה שדרשה להיאמר ונבלמה בחריקת שיניים. ההרגל שאינו מצליח לגמול עצמו. והמבוכה, המבוכה הגדולה, העטופה בעייפות, המרופדת בצביעות, האפודה בכללי נימוס שאין בהם חיים.
הביטו תמיד לעיניים. חפשו את הקוד, פענחו אותו. הושיטו דרך מבטכם קרן מפייסת לאדם האבוד בתוך גופו. התמסרו, בחברות אנושית שהוטמעה בזמן בריאה. רק כך ינוצח המטריקס. בהתרגשות הילדותית של אדם מבוגר שנזכר שאינו לבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה