כשהגישו לי את הסנדביץ' פזלתי מייד לעברו, שרוע לצידי על הרצפה. הנחתי שמייד אצטרך לעמוד מול עיניו המתחנפות המבקשות טעימה קטנה שתשביע ולו במעט את סקרנות קיבתו. אחרי שכבר נערכתי לסירוב המאכזב, הופתעתי מההתעלמות. החבוב הקשור הזה לא העיף לעברי שום מבט. טרוד היה במאבק עיקש עם זבובים טורדניים ונמנע מליצור קשר עין.
לא שנעלבתי או משהו, אבל תהיתי לפשר העניין. מחשבה עברה בי שאולי הוא פשוט לא רעב. אולי כבר אכל בבית. אולי הוא יודע שיאכל בקרוב. אולי הורגל לאכול בשעות מוגדרות. אולי חונך לא להציק לסועדים זרים. אולי מוטרד מהקלוריות של הסנדביץ'. אולי לא מחבב את הסוג הזה של הכריכים.
מחשבות מגוכחות. טורפים שכמותו אינם בררנים. ציידים כאלה מתוכנתים למקד מחשבותיהם בהישרדות גרידא. אין כאן שאלות של טעם, רק תשובות מיידיות של סיפוק, לעיסות פזיזות של ההווה.
אני באמת ובתמים סבור שכך הוא נברא. ואולי לא רק הוא. לכן הוטרדתי מהמחשבה שמישהו שיחק עם טעם הבריאה ושיבש בטעות את טעמו של החבוב. ולמרות שלא מסוגל להוכיח את זה, אין לי ספק שמדובר בטעות שהשלכותיה תתבררנה בעתיד, ואולי רמזים צצים וזוכים להתעלמות כבר היום. אולי קהו שיניו, והתערפלה חדותו, ונפגע כושר לחימתו, ונחלשו חושיו. אולי הביות שלו שלל את סיכויו לשרוד מחוץ לכתלי הנוחות.
פתאום הזדקרו האזניים והגוף התמתח. רמזים של זנב התגלו במורד הרחוב. לפחות זה, אני חושב, ושמח שמשהו מכוונת הבורא טרם בויית. תזכורת חשובה, סיכוי לעתיד. זה גם השלב שהבנתי, שהטקסט הזה לא עוסק רק בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה