אומרים לנו לא להאדיר את העבר, שגם פעם היה כאן מסובך. ובעיקר אומרים לנו להתרחק מהנוסטלגיה הפוליטית. גם המנהיגים אז היו מושחתים ומוטים, גם שם טבל החזון באינטרס.
הראש מבין אך הלב מסרב להיכנע.
אולי זה בן גוריון שבראיונותיו הישנים היטיב להסביר: איני מאמין בהכרח בשלום אך לא אזנח המאמצים לקדמו. הוא אולי לא חיבב ערבים, אבל חיבתו ליהודים לא הניחה לו לפסוח על המאמץ ולו בעבור סיכוי קלוש. הוא לא היה שמאלן או ימין, גם לא חף היה מפוליטיקה קטנה. אבל חזון ודרך הייתה בו, והתברך העם בתושייתו.
מעט מנשגבות ליבו מצאתי במכתב שכתב בשנת 1957 להורי צעיר שהשליך רימון אל הכנסת והביא לפציעתו: "אני יודע כי אתם מצטערים יחד עם כל בני ישראל על הפשע המתועב והאווילי שביצע אתמול בנכם. אין זו אשמתכם. אתם חיים במדינת ישראל, ובה שולט צדק ויושר, ואני מקווה שלא יאונה לכם ולשאר בניכם כל רע. והלוואי שתצליחו לחנך שאר הילדים שלכם למעדים טובים ולאהבת ישראל". מספרים שהתעורר במיטת חוליו בבית החולים והכתיב את המילים. כיאה למנהיג שהרשה לעצמו לחלום, ויותר מכך לטשטש מעת לעת את הגבולות הבוהקים מדי בין הריאליה והאידיליה.
ואני שומע גם את מילותיו הכתובות של מנחם בגין שהצהיר: איני יכול עוד. לעיתים, מצליחות שלוש מילים לקפל בתוכן את כל האומץ והיושר והכנות הראויים והנחוצים.
ואני שומע, חזק וברור וכואב, את יצחק רבין. מודה שעשה טעויות בעקבות התפטרותו מהכהונה הראשונה. מעיד על נכותו הרגשית בראיון אנושי ומרגש בשחור לבן. נוטל על עצמו אחריות מלאה לכשלון חילוצו של וקסמן. מדבר על כרסום דמותה הערכית של המדינה דקות לפני שנרצח.
הם לא היו מושלמים, והפוליטיקה לא הייתה זרה להם. הם עשו טעויות, ולקו גם בצביעות, וחטאו באנושיות.
ובכל זאת, בפעם הבאה שמפצירים בכם לא להתאהב בנוסטלגיה, התעקשו בקנאות: באמת היה כאן טוב יותר. הגון, וראוי, ואמיתי, ואנושי יותר. והיום זה כבר לא כך, ואולי כבר לא יהיה. מי שאינו בוכה בגעגועים ביום השנה לרצח רבין אינו מבין כמה הפסדנו. מי שאינו לופת באומץ נחוש בשולי הנוסטלגיה לא מבין שמגיע לנו יותר, לא יחבור למלחמה הכי גדולה וחשובה ונכונה - ומסוכנת - שכל תכליתה להחזיר לעצמינו את שנרצח. אולי הדמעות ינקו את העיניים וירטיבו את הלב ויעוררו זרעים צרובים תחת הקרקע. לוחמים אמיתיים דווקא בוכים, כי אחרת ישכחו בעבור מה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה