אמש, כשהילכתי ברחוב, עצרתי לכמה רגעים ובהיתי בזגוגית חלון הראווה של חנות הספרים. ואחר כך, כשהמשכתי בדרך, ניסיתי לאתר בדעתי את פשר העצירה. אולי, רציתי לחזות מקרוב בגווני דף חלק שנפתח, מבטיח ומאיים כאחד, והמילים טרם הצטופפו בו. או אולי חיפשתי כריכות מוכרות, שיהיו לי עוגני פלדה באוקיינוס רחב ולא מוכר. ואולי, חיפשתי בחלון את עצמי. להיזכר איך זה נראה מבפנים. ופתע נצטיירה לי ההשתקפות הרגעית הזו כבבואה מדוייקת להפליא, משורטטת ביד סופר. אדם, מהלך ברחוב העיר בשעת לילה מאוחרת, טרוד מחשבות ותהיות ואשמה. רגליו מושכות הלאה, ליבו עוצר. להתבונן בחטף בסיפורים הישנים והחדשים, להתעטף במגן דק של שפיות טרם השיבה לסערה. כן, את עצמי חיפשתי ומצאתי בזגוגית. כספת מחשבות נעולה ברחוב סואן. ואז המשכתי ללכת. נעשה מאוחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה