עשיתי מעשה נמהר וכתבתי הודעה בתפוצה רחבה. מעין התחייבות פומבית: מעתה לא אתעלם יותר כשאדם אחר יפיץ דברי שנאה ברשת החברתית. לא אקים מחאה המונית, לא אפגין או אלחם. רק אפנה אליו, בשקט, בפרטיות, ואנסה לשכנע אותו שטעה. בכלל לא בשביל לחנך אותו - בשביל לחנך אותי. שאין זכות להתלונן אם לא פועלים. ולמול האמירה שלא ניתן להציף תקווה עם טיפה בים, ניסיתי לגייס חברים להצטרף.
קשה להפנים את המחשבה שאני הולך לפנות לאדם זר קודם כל בשביל עצמי. אולי זו אותה אי-הבנה שמונעת מרבים מאיתנו לתמוך בתהליך השלום. כך או אחרת, את שניהם צריך לעשות לעיתים, ואולי מתוך קורטוב קפיצת אמונה ופחות תכנון דקדקני.
ובכל זאת, תגובה אחת חידדה אצלי דבר מה שלא ליבנתי בצורה מספקת. אחרי שהבהיר הכותב שאינו מכיר אותי כלל ועל בסיס הצדקה זו מיהר להאשים אותי שאני פטתי (השגיאה במקור), טענה שאם באמת הייתי רוצה להשפיע, הייתי הולך להתנדב עם ילדים. שהצהרות הפייסבוק האלה מיותרות ומשחיתות זמן לריק ואין בהן שום תועלת חברתית אמיתית פרט לשעשוע רגעי של גולשים משועממים (ואלה, כבר מילותיי).
לא נעלבתי. ההאשמות רחוקות ממי שאני. אבל ההבנה אצלי התבהרה. רבים מאיתנו מתנדבים. אני עושה זאת ברציפות מגיל 12. זה חשוב וראוי ויפה. אבל לרוב אנחנו הולכים לסייע לחלשים, במקומות בהם התרומה שלנו "ממשית" או "נראית לעין" או "אפשרית" או "חשובה" או "מתגמלת". אבל בכך שכל כך הרבה אנשים טובים שולחים פנים מחייכות אל הנזקקים, הם מבלי משים מפנים את הגב לבעיות שורש עמוקות שאיש מלבדם לא יוכל לפתור.
כשאתם אומרים שלא ניתן לטפל בבעיה של האלימות הפוליטית הגואה, למי אתם מעבירים את האחריות? כשאתם מתעלמים מהגזענות, ומפנים עורף להסתה, למי בראייתכם עובר הכדור? אתם בטח חושבים: לבתי המשפט, למשטרה, לכנסת, לממשלה. אני מציע תשובה חלופית: לילדים שלכם.
לפני שבועיים הלכתי ברחוב עם חבר וראינו בפינה חשוכה ברחוב שני אנשים שעמדו להרביץ אחד לשני. לרגע חשבתי שמדובר בבדיחה בין חברים, אבל לאחר מכן הבנו שמדובר בשיכור שחיבל ברכבים חונים ושכן אכפתי שניסה לעצור אותו. הלכנו שנינו ונעמדנו ליד השכן. לא דיברנו, לא זזנו. אבל עמדנו לידו. אחר כך ניסינו להבין למה, ולי זה דווקא היה ברור. כי בלתי נסבל להעלות על הדעת להמשיך ללכת במצב כזה. אנחנו, הרוב השפוי, רבים יותר. אבל כשאנחנו ממשיכים ללכת, אנחנו פשוט לא נספרים.
כשאתם הולכים להתנדב עם נזקקים אתם משאירים את פערי האמונה בבית. אתם לא חושבים "הילד הנכה הזה הרי לא ילך בזכותי", ולא מתרצים ואומרים "הוא לא מבין מילה ממה שאני אומר, אז מה זה עוזר לו שאני כאן". אתם הולכים כדי לפרוץ דרך, לעורר חיוך של הבנה, לעשות שינוי - אפילו קטן - שעבורכם ועבור אדם זר יהיה עולם ומלואו. מדוע אנו לא נוקטים באותה אופטימיות חסרה תקנה כשאנחנו חושבים על בעיות העומק - השנאה, ההסתה. מדוע הרוב נותר דומם כשקולו הכי צריך להישמע? מדוע אנחנו כל כך חוששים מטיפה בים, במקום לוודא שהטיפות תצטברנה.
לפנות לאדם שכתב הערה פוגענית עם שמו הגלוי ולנסות לדבר איתו זה לא פתטי. זו מצווה. דווקא משום שאנחנו נוטים לוותר על זה ברוב המקרים.
לא פופולארי להגיד - אבל זה לא מספיק להתנדב אצל ילדים. אלא אם כן זה הילדים שלנו. וההתנדבות עבורם, מחייבת אותנו להפשיל שרוולים ולהתמודד גם עם מבוגרים.
קשה להפנים את המחשבה שאני הולך לפנות לאדם זר קודם כל בשביל עצמי. אולי זו אותה אי-הבנה שמונעת מרבים מאיתנו לתמוך בתהליך השלום. כך או אחרת, את שניהם צריך לעשות לעיתים, ואולי מתוך קורטוב קפיצת אמונה ופחות תכנון דקדקני.
ובכל זאת, תגובה אחת חידדה אצלי דבר מה שלא ליבנתי בצורה מספקת. אחרי שהבהיר הכותב שאינו מכיר אותי כלל ועל בסיס הצדקה זו מיהר להאשים אותי שאני פטתי (השגיאה במקור), טענה שאם באמת הייתי רוצה להשפיע, הייתי הולך להתנדב עם ילדים. שהצהרות הפייסבוק האלה מיותרות ומשחיתות זמן לריק ואין בהן שום תועלת חברתית אמיתית פרט לשעשוע רגעי של גולשים משועממים (ואלה, כבר מילותיי).
לא נעלבתי. ההאשמות רחוקות ממי שאני. אבל ההבנה אצלי התבהרה. רבים מאיתנו מתנדבים. אני עושה זאת ברציפות מגיל 12. זה חשוב וראוי ויפה. אבל לרוב אנחנו הולכים לסייע לחלשים, במקומות בהם התרומה שלנו "ממשית" או "נראית לעין" או "אפשרית" או "חשובה" או "מתגמלת". אבל בכך שכל כך הרבה אנשים טובים שולחים פנים מחייכות אל הנזקקים, הם מבלי משים מפנים את הגב לבעיות שורש עמוקות שאיש מלבדם לא יוכל לפתור.
כשאתם אומרים שלא ניתן לטפל בבעיה של האלימות הפוליטית הגואה, למי אתם מעבירים את האחריות? כשאתם מתעלמים מהגזענות, ומפנים עורף להסתה, למי בראייתכם עובר הכדור? אתם בטח חושבים: לבתי המשפט, למשטרה, לכנסת, לממשלה. אני מציע תשובה חלופית: לילדים שלכם.
לפני שבועיים הלכתי ברחוב עם חבר וראינו בפינה חשוכה ברחוב שני אנשים שעמדו להרביץ אחד לשני. לרגע חשבתי שמדובר בבדיחה בין חברים, אבל לאחר מכן הבנו שמדובר בשיכור שחיבל ברכבים חונים ושכן אכפתי שניסה לעצור אותו. הלכנו שנינו ונעמדנו ליד השכן. לא דיברנו, לא זזנו. אבל עמדנו לידו. אחר כך ניסינו להבין למה, ולי זה דווקא היה ברור. כי בלתי נסבל להעלות על הדעת להמשיך ללכת במצב כזה. אנחנו, הרוב השפוי, רבים יותר. אבל כשאנחנו ממשיכים ללכת, אנחנו פשוט לא נספרים.
כשאתם הולכים להתנדב עם נזקקים אתם משאירים את פערי האמונה בבית. אתם לא חושבים "הילד הנכה הזה הרי לא ילך בזכותי", ולא מתרצים ואומרים "הוא לא מבין מילה ממה שאני אומר, אז מה זה עוזר לו שאני כאן". אתם הולכים כדי לפרוץ דרך, לעורר חיוך של הבנה, לעשות שינוי - אפילו קטן - שעבורכם ועבור אדם זר יהיה עולם ומלואו. מדוע אנו לא נוקטים באותה אופטימיות חסרה תקנה כשאנחנו חושבים על בעיות העומק - השנאה, ההסתה. מדוע הרוב נותר דומם כשקולו הכי צריך להישמע? מדוע אנחנו כל כך חוששים מטיפה בים, במקום לוודא שהטיפות תצטברנה.
לפנות לאדם שכתב הערה פוגענית עם שמו הגלוי ולנסות לדבר איתו זה לא פתטי. זו מצווה. דווקא משום שאנחנו נוטים לוותר על זה ברוב המקרים.
לא פופולארי להגיד - אבל זה לא מספיק להתנדב אצל ילדים. אלא אם כן זה הילדים שלנו. וההתנדבות עבורם, מחייבת אותנו להפשיל שרוולים ולהתמודד גם עם מבוגרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה