צעירה בשנות העשרים פרצה בבכי מר בעקבות נזיפותיה של דיילת. לקול מחאות הנוסעים האחרים היא הורדה בכוח מהטיסה של חברת תעופה אמריקנית. בדיעבד, התברר כי מדובר בחוסר הבנה. היא אולי תתבע, ואולי יתנצלו. כך או אחרת, הארוע כולו תועד והופץ ברבים. לכולם דעות והערות.
ועכשיו מתעוררות שאלות כמו איך ולמה ומי וכיצד ויש עיסוק בן דקותיים בארוע. כיאה לכתבה המופיעה בצמרת העמוד באתר נחשב בעיתוי פופולארי.
אבל לא מדובר בארוע. ואין כאן חדשות. והדעות אינן מעניינות. והשאלות לא חשובות. ולכל אחד מאיתנו ארעו בשעה האחרונה עניינים ותקריות מעניינים יותר, שלא תועדו. ובכך נחסכו מאיתנו דעות ההמונים.
בכל רגע מכוונת מצלמה אל חלקי סיפורים, ומאחוריה חלקים גדולים וחשובים יותר שאינם מסוקרים. כי המצלמה קטנה מדי, וצהובה מדי. והצופים הפכו בדיוק כמותה. ותאבונם ניזון במקרה הטוב ברסיסי הסיפור ובמקרה השכיח באפיזודה איזוטרית קלת משקל ודעת. כזו שתגרום להם לחשוב שסעדו אך תותירם רעבים למנת האוויר הבאה מבית היוצר של רדידות העת, של אווריריות העט.
אם טובים אנחנו בשאלות והערות וחקירות במדעי הזוטות, חובה עלינו כי נפגין למען הגדלת המצלמות. מהסכין אל משפחת המחבל, ממסיבת העיתונאים אל שיקולי ההחלטות, מאזלת היד אל המאמצים והלמידה, מהייאוש אל ההצעות לפתרון. האינטרס המשותף של המדינאים והתקשורת הוא להאכיל אותנו בכפיות קטנות ושטוחות, ממותקות בסוכר צהבהב. כדי שלא נגדל. אבל אנחנו חייבים לחדד שיניים טורפות ולנעוץ אותן בבשר החי, לחדור עד לשד העצמות ולהגיע בכוח נחוש אל העיקר. זה לגמרי לא פשוט. כדי להגיע לאמת זקוקים לחדות של צייד, צמא של נווד. לפחות אינכם לבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה