אנשים מפנים גבם אל החלון. אינם מבחינים בחזיון היספגות ענני הקטיפה בים האפור. אינם חשים ברוחות נושאות הבשורה, בניחוח המשכר של גשמי אביב.
והים נוקם. מפנה גבו אל האנשים, וזורם למרחקים. שולח גלי הזדמנויות לנועזים שהפליגו בדמיונם.
ובין גב האדם לגב הים, עצים של טרדות. שיחים רדודים וחומות של בדידות. לוכדי חלומות וסורגי אילוצים. רסיסי אכזבות, כעסים נצורים. מכתבים שטרם נכתבו, גלויות נסתרות. חיבוקים שלא נשלחו, מילים שלא הומצאו. הרהורים שנגנזו, שירים שאוכסנו. דרכים שאבדו, מצפנים שנסדקו. שעונים שקפאו. פנים שנסתלקו. קרובים שהתרחקו, חלומות שהתפכחו. ילדים שהתבגרו. אהבות שבגדו, תקוות שהתבדו.
עננים נספגים בים, מתמזגים לאחד, והאדם נספג בשגרתו ולבד הוא. בגבם. אינם מתרגשים זה מזה. כיצד ישתפו אחד את השני במערבולות שבלב? כיצד יספרו על גבורת שפל ותעתועי גאות? הים אותו הים, רק האדם טובע בחסרונו. כמעט שורד, על אי בודד. העולם עצום והוא פקוח. עיניו נטועות כאן, ואינן נשואות לשם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה