זה אמצע הלילה, ונדמה לך שאתה שומע נקישות עדינות על דלת העץ. זה בטח שום דבר, הרוח שבחוץ. סופה שכזו לא התרגשה שנים רבות, ובוודאי שאריות מן הרוח מלטפות את הדלת. אך הנקישות נמשכות, וקצבן גובר. אין בלבך ספק יותר, מישהו הולם שם בדלת ביתך, וממתין שתפתח לו. הוא אינו מרפה, ואינו הולך. אתה מתכנס לרגע לתוך עצמך, מבוהל, ומחליט לבדוק מי החליט לטרוד מנוחתך בלילה טרוד שכזה. אתה פוסע בשקט בחשכת החדר, ומתקרב אל הדלת. קצב הנקישות פוחת והן פוסקות, אך קצב פעימות הלב גובר, ואתה לבדך. מציץ בחלון ואינך מזהה אף אחד. אתה מחליט לפתוח את הדלת, בזהירות ובחשדנות. אין איש בחדר המדרגות. רק הדי הסופה הסוערת נשמעים דרך החלונות.
אתה פוסע לאחור כדי לסגור את הדלת, ועיניך נתקלות בכתם מוזר על שטיח הכניסה. הוא לא היה כאן קודם, אתה משוכנע. אתה קרב אליו מגלה כי מדובר במעטפה, בצבע חום בהיר. שמך הפרטי מופיע עליה בכתב מהודר, כמו מחובר, בצבע אדום. אתה ממהר להרים מבטך חזרה אל החלל החשוך. אין איש בחדר המדרגות, גם לא בעומק המסדרון. אתה אוחז את המעטפה בזריזות ונועל בחוזקה את הדלת. מוודא כמה פעמים כי היא סגורה והבריח סגור. בידיים רועדות אתה פוסע אל הספה.
נשימה עמוקה ואתה מדליק את האור שליד הכורסה הבלויה. בדיוק עכשיו הפסקת חשמל מעיקה. זה אף פעם לא הזמן המתאים אתה חושב לעצמך, ולרגע תוהה מה יועיל לחשוב לעצמך בלילה טרוף שכזה. אתה מהלך אל הארון העליון עד שנתקלות ידיך בקופסת הגפרורים. אתה מוציא את החנוכיה מהארון התחתון ומצליח לנעוץ לתוכה שלושה נרות. לאורם, אתה מתיישב לפתוח לבסוף את המעטפה. אתה כל כך עייף ורוצה להתכסות כולך בשמכה העבה, אך סקרן כל כך באשר לתוכן המכתב.
המעטפה אינה מודבקת, ונפתחת בקלות. אתה מוציא ממנה נייר מכתבים ישן, ריחו שרוף מעט, ועליו מילים ספורות בדיו כחול, כמו ספוגות בתוך הנייר הדק. "מישהו זקוק לך". אתה מקרב את הנייר, הופך אותו, מסובב, מקפל. מנסה למצוא כל רמז לתוכן נוסף, להסבר או ביאור שיפרשו את המסר הקצר הזה, הפשטני. אך הדף הקטן אינו חושף פרטים נוספים והמסר נטול הסבר. אתה יושב שם שעה ארוכה, אינך יודע להעריך כמה. לבסוף אתה מכניס את המכתב חזרה אל המעטפה ושם אותה על השולחן בסלון, ליד החנוכייה.
אתה חוזר אל המיטה ומתכסה. נדמה כי האירוע מאחוריך ועכשיו תוכל להירדם. הרי אין בך כל אשמה. אינך יודע מי שלח את הפתק ומי בחר להניחו על מפתן ביתך בדיוק בלילה סוער שכזה. גם אם היית יודע, הפתק לא חשף דבר לגבי מהותו - מי זקוק לעזרתי הלילה, ומדוע, וכיצד תוכל לסייע לו. הרי אם היה בכוחו של אדם זר לגשת אל ביתך הלילה, בוודאי יש בכוחו גם לסייע. אך מדוע זר פנה דווקא אליך? ואולי מדובר באדם מוכר, חבר או קרוב משפחה? והרי שאם כך, בוודאי היה מטלפן. ואולי הוא בצרה נוראה? אך אם בכך מדובר, מדוע לא הגיע? מדוע לא דפק בדלת או פירט את נסיבות העניין במכתב?
בסוף לבטיך אתה נרדם. בבוקר הנרות כבר כבו. מן המכתב שכחת ויצאת אל העבודה. העוזרת הגיעה אחר הצהריים. היא השליכה את המכתב אל שקית האשפה וזרקה אותה בחוץ. אחרי כמה ימים נזכרת באירוע, ולא הצלחת להכריע האם חלום הוא או מציאות. האירוע לא חזר אל עצמו, דפיקות נוספות בדלת לא נשמעו. ואתה בכלל שכחת, והשינה שלך השתפרה פלאים. ואולי באמת לא היה זה אלא חלום, מריר וחולף. חלומו של אדם שכתב פתק והניחו במעטפה. התמלא הוא בתקוות שווא, שאינן תואמות את טעם המציאות. היכן הוא, והיכן מכתבו. כבר איש אינו שואל. רק הסערה עוד מרעידה לפרקים את הדלת, ואיש אינו פותח. רוח מידפקת על חלונות נעולים.
אתה פוסע לאחור כדי לסגור את הדלת, ועיניך נתקלות בכתם מוזר על שטיח הכניסה. הוא לא היה כאן קודם, אתה משוכנע. אתה קרב אליו מגלה כי מדובר במעטפה, בצבע חום בהיר. שמך הפרטי מופיע עליה בכתב מהודר, כמו מחובר, בצבע אדום. אתה ממהר להרים מבטך חזרה אל החלל החשוך. אין איש בחדר המדרגות, גם לא בעומק המסדרון. אתה אוחז את המעטפה בזריזות ונועל בחוזקה את הדלת. מוודא כמה פעמים כי היא סגורה והבריח סגור. בידיים רועדות אתה פוסע אל הספה.
נשימה עמוקה ואתה מדליק את האור שליד הכורסה הבלויה. בדיוק עכשיו הפסקת חשמל מעיקה. זה אף פעם לא הזמן המתאים אתה חושב לעצמך, ולרגע תוהה מה יועיל לחשוב לעצמך בלילה טרוף שכזה. אתה מהלך אל הארון העליון עד שנתקלות ידיך בקופסת הגפרורים. אתה מוציא את החנוכיה מהארון התחתון ומצליח לנעוץ לתוכה שלושה נרות. לאורם, אתה מתיישב לפתוח לבסוף את המעטפה. אתה כל כך עייף ורוצה להתכסות כולך בשמכה העבה, אך סקרן כל כך באשר לתוכן המכתב.
המעטפה אינה מודבקת, ונפתחת בקלות. אתה מוציא ממנה נייר מכתבים ישן, ריחו שרוף מעט, ועליו מילים ספורות בדיו כחול, כמו ספוגות בתוך הנייר הדק. "מישהו זקוק לך". אתה מקרב את הנייר, הופך אותו, מסובב, מקפל. מנסה למצוא כל רמז לתוכן נוסף, להסבר או ביאור שיפרשו את המסר הקצר הזה, הפשטני. אך הדף הקטן אינו חושף פרטים נוספים והמסר נטול הסבר. אתה יושב שם שעה ארוכה, אינך יודע להעריך כמה. לבסוף אתה מכניס את המכתב חזרה אל המעטפה ושם אותה על השולחן בסלון, ליד החנוכייה.
אתה חוזר אל המיטה ומתכסה. נדמה כי האירוע מאחוריך ועכשיו תוכל להירדם. הרי אין בך כל אשמה. אינך יודע מי שלח את הפתק ומי בחר להניחו על מפתן ביתך בדיוק בלילה סוער שכזה. גם אם היית יודע, הפתק לא חשף דבר לגבי מהותו - מי זקוק לעזרתי הלילה, ומדוע, וכיצד תוכל לסייע לו. הרי אם היה בכוחו של אדם זר לגשת אל ביתך הלילה, בוודאי יש בכוחו גם לסייע. אך מדוע זר פנה דווקא אליך? ואולי מדובר באדם מוכר, חבר או קרוב משפחה? והרי שאם כך, בוודאי היה מטלפן. ואולי הוא בצרה נוראה? אך אם בכך מדובר, מדוע לא הגיע? מדוע לא דפק בדלת או פירט את נסיבות העניין במכתב?
בסוף לבטיך אתה נרדם. בבוקר הנרות כבר כבו. מן המכתב שכחת ויצאת אל העבודה. העוזרת הגיעה אחר הצהריים. היא השליכה את המכתב אל שקית האשפה וזרקה אותה בחוץ. אחרי כמה ימים נזכרת באירוע, ולא הצלחת להכריע האם חלום הוא או מציאות. האירוע לא חזר אל עצמו, דפיקות נוספות בדלת לא נשמעו. ואתה בכלל שכחת, והשינה שלך השתפרה פלאים. ואולי באמת לא היה זה אלא חלום, מריר וחולף. חלומו של אדם שכתב פתק והניחו במעטפה. התמלא הוא בתקוות שווא, שאינן תואמות את טעם המציאות. היכן הוא, והיכן מכתבו. כבר איש אינו שואל. רק הסערה עוד מרעידה לפרקים את הדלת, ואיש אינו פותח. רוח מידפקת על חלונות נעולים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה