"אחרי כל מלחמה, מישהו חייב לנקות. סדר כלשהו, הרי לא יתרחש מעצמו... בעשב, שכיסה את הסיבות והתוצאות, מישהו חייב לשכב לו עם שיבולת בין שיניו ולבהות בעננים" / סוף והתחלה, שימברוסקה
החיים, בינינו, זה לא בדיוק מה שהובטח לנו. אמרו שנזכה להנות ואנחנו בוכים. הבטיחו שנאהב, ואנחנו בוכים ומתגעגעים. כמה שחלמנו לבנות ולהקים, אנו מוקפים בהריסות, בשברים של בתים ואנשים.
יום הזכרון הוא תזכורת לכך שכולנו יצאנו פצועים מהמלחמה. יש לנו בריאות רסיסים של כאב. הגפיים שלנו כואבות, עייפות. אנחנו הלומי קרב, דרוכים למשמע צפירת אזעקה. מתורגלים מדי בירידה בהולה למקלטים. מכורים לחדשות, גם כשהן ישנות. חיים דרך תמונות וסרטונים. נשבעים שבמותם ציוו לנו, ולא מתעכבים לחשוב את מה.
כי כואב להודות וחשוב להגיד שזכרון סתמי אין תועלת בו. כמו רעיון שנגוז מבלי שיושם, כמו מחשבה טובה שנותרה כלואה בלב, כמו הבטחה שלא קוימה. את הזכרון והעצב צריך לתת בידי החיים ולצפות כי יעשו דבר מה עמם. עם שלבדו ישכון צריך להגן על גבולותיו אך גם לצאת מבדידותו. עם שהקריב צריך לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את ההקרבה. עם השוחר לנצחיות נדרש לנבור גם בערכיו. להיות ערכי וראוי. הגון וישר. מוסרי ונאור. מתחשב ותורם. מתקדם ותומך. לא רק משום שכך אנו מבקשים לחיות - אלא דווקא כדי לזכור שזהו האופן היחיד שמצדיק את השכול. במובנים רבים זה המוות שמתחיל את החיים, ולא להיפך.
אחרי שנשתתקה צפירת הזכרון, מותר לנו לשבת קצת על העשב, ולבהות בעננים. מגיע לנו קצת לנשום אחרי כל הזכרון הזה. לחיות, ליצור, לכבד, לאהוב. רק כדי להזכיר שלא שכחנו לשם מה כל העניין הזה. שאחרי שהתאבלנו, ידענו גם לקום ולשקם. שהבנו שהימים האלה הם קודם כל לזכרון החיים, שאם קצרים הם כל כך, לפחות שנהיה ראויים להם. שאם כבר לזכור ולהבטיח, אז גם לקיים.
החיים, בינינו, זה לא בדיוק מה שהובטח לנו. אמרו שנזכה להנות ואנחנו בוכים. הבטיחו שנאהב, ואנחנו בוכים ומתגעגעים. כמה שחלמנו לבנות ולהקים, אנו מוקפים בהריסות, בשברים של בתים ואנשים.
יום הזכרון הוא תזכורת לכך שכולנו יצאנו פצועים מהמלחמה. יש לנו בריאות רסיסים של כאב. הגפיים שלנו כואבות, עייפות. אנחנו הלומי קרב, דרוכים למשמע צפירת אזעקה. מתורגלים מדי בירידה בהולה למקלטים. מכורים לחדשות, גם כשהן ישנות. חיים דרך תמונות וסרטונים. נשבעים שבמותם ציוו לנו, ולא מתעכבים לחשוב את מה.
כי כואב להודות וחשוב להגיד שזכרון סתמי אין תועלת בו. כמו רעיון שנגוז מבלי שיושם, כמו מחשבה טובה שנותרה כלואה בלב, כמו הבטחה שלא קוימה. את הזכרון והעצב צריך לתת בידי החיים ולצפות כי יעשו דבר מה עמם. עם שלבדו ישכון צריך להגן על גבולותיו אך גם לצאת מבדידותו. עם שהקריב צריך לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את ההקרבה. עם השוחר לנצחיות נדרש לנבור גם בערכיו. להיות ערכי וראוי. הגון וישר. מוסרי ונאור. מתחשב ותורם. מתקדם ותומך. לא רק משום שכך אנו מבקשים לחיות - אלא דווקא כדי לזכור שזהו האופן היחיד שמצדיק את השכול. במובנים רבים זה המוות שמתחיל את החיים, ולא להיפך.
אחרי שנשתתקה צפירת הזכרון, מותר לנו לשבת קצת על העשב, ולבהות בעננים. מגיע לנו קצת לנשום אחרי כל הזכרון הזה. לחיות, ליצור, לכבד, לאהוב. רק כדי להזכיר שלא שכחנו לשם מה כל העניין הזה. שאחרי שהתאבלנו, ידענו גם לקום ולשקם. שהבנו שהימים האלה הם קודם כל לזכרון החיים, שאם קצרים הם כל כך, לפחות שנהיה ראויים להם. שאם כבר לזכור ולהבטיח, אז גם לקיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה