כששפינוזה אמר שהמקרא הוא יצירה אנושית הוא הוגלה מהמחנה. עד היום יוענש ולא יתהדר שמו ברחוב בירושלים. אחריו באו רבים שטענו כי לא היו דברים מעולם: לא איוב ולא ארמון שלמה, לא יציאת מצרים ולא עקדת יצחק. ואולי אולי אפילו הקדוש ברוך-הוא נברא במוחם הקודח של עורכי הספרים. אולי זקוקים היו למספר כל יכול של העלילה הבדיונית הזו.
אך אין די בהכרה החילונית הליבראלית באפשרות כי ספר הספרים יציר אנוש הוא. הגיע הזמן לפסוע אל השלב הרעיוני הבא, המסעיר והמחייב באמת. ייתכן, רק אם נאמין, שגם החיים יצירי אנוש הם. גם הם לא הוכתבו בהר סיני, גם הם אינם כבולים בחסדי הזמן. גם הם עשויים להשתנות כהרף עין בהחלטתו האומנותית של המחבר, ובלבד שיהיה יצירתי ונועז. שיחפוץ להביא חדש על התורה.
אנשים המהרהרים בחלופת ההתאבדות מתארים את הדיון כחוויית שחרור מנחמת. גם בהיעדר כוונת מימוש, הם זוכים לרגעי התעלות של הכוונה על האילוץ. אינם סופרים את הקץ לאחור. הם הופכים סופרים באמת. העט בידם והפנקס פתוח. קריאת התיגר על הבריאה נשמעת למרחקים. זה זיקוק הרגש החי המצוי בידיו של האדם החושב. כל כך הרסני ומכאיב, ובה בעת משחרר ומלהיב.
ביום חגנו, אנו לא עצמאיים. שכירים, משועבדים, חייבים, משרתים, מצייתים, מרצים, נאמנים. עולם הטבע הפראי שבו צמחנו כל כך רחוק ולפרקים מפתה מאוד. חוקי הג'ונגל אכזריים ומסוכנים, אך האם חיי השעבוד המודרניים נאורים יותר? אין אשליה הזויה מזו. אם היה מהלך בינינו האל וודאי היה מלגלג על שמיסדנו וקורא להתפכחות.
את החיים יש לראות כמשל. ואנו המושלים בהם. כמה שזה פשוט, ככה זה מסעיר. להפוך לעצמאי באמת שומט את רשת הבטחון תחתינו. אבל בקרקס שלנו, זה תמיד הרגע בו מריע הקהל המשולהב ללוליינים האמיצים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה