בבית הקברות בקריית ענבים,
עמד מדריך שחוק וגמגם שאלה.
ובהעדר תשובה, פסק שהיא מעולה.
דיבר, ברבר, אף חידוש לא העלה,
שום פרט חדש לא גילה.
בלה-בלה-בלה.
רק עוד שאלה ועוד שאלה,
וזהו - חלפה שעה עגולה
והגיעה העת לפיזור ההמולה.
עוד הפעלה ננעלה, ללא שום הבשלה.
והנוכחים - כמו נותרו בנקודת ההתחלה.
מאחוריו, ניצב שלט קצר:
"כאן נקבר...
...הצייר".
כאילו במכחולו קברו צויר,
כאילו במקצועו מותו הוגדר.
כך בחר וכך נגמר.
ובצידו, שוכבת רעייתו,
ועל קברה נזכר:
"אשת הצייר".
זכתה לקיומה
בזכות שנפטר.
ומעליהם משקיף קבר בנם,
החייל המעוטר.
דומם בלי שאלות ודיונים,
בפשטות, ממוסגר.
נתון מוגמר.
זה מה שנותר אחרי כל המלל המיותר.
פשוט
רהוט
וקר.
מה נשאר מהעבר, מה נשאר...
תלוי במי שיספר, באיך יסופר.
מה שפעם נולד מזמן כבר נקבר.
מן החלומות נותרו רק אפר ועפר.
כשישכח הכל לא יוותר דבר.
פרט לאב ובנו,
וביניהם לנצח,
אשת הצייר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה