יום שבת, 29 ביוני 2013
חבל שלמדת
יום שישי, 28 ביוני 2013
זו המוזיקה, טיפש
כשזה חלש ונוגה ונוגע, ומלטף את הרקמות הרגישות ביותר, והשפתיים מתחילות לנוע ולזחול יחד בלחישות. ואתה יודע שהשיר הקטן הזה בוקע מהלב, ומאמץ אותו, ומחבר אותך לעצמך באמת. ולפתע לא אכפת יותר מי מקשיב ולמה, והשיר הזה שכולם מכירים נכתב עכשיו מחדש, רק בשבילך, נשזרו שורותיו כדי לזרוח בפניך. ואתה מדקלם במקום לבכות, ולוחש במקום לזעוק, ושר בשקט את השיר שלך. במקום לשתוק.
כשאתה מתבונן בתמיהה בשברירי חייך, בפרקים המפורקים, בהברות שאינן חוברות למילים ובנקודות שנתפזרו מקו. אתה חסר את החיבור, את השיוך. אתה כואב את הפירוד. ומרגיש כי גם אתה אינך שלם יותר, אסופת רגעים בזמן, סיפורים שאוגדו להם במזימה, נטולת יחד. עד נקטעת הדממה, ומחלחלים הצלילים לרקותיך. עד מחיים בך את ניגון האמונה. בצעקות, בלחישות. באומץ. לשיר את מה שאין לאמר. לחבר את עצמך לקול צלילים במקומות שהשתיקה אינה מרפה.
יום רביעי, 26 ביוני 2013
המערה
עמוק מתחת לפני השטח, מערה חצובת חללים, רקומת צללים, בודדת בקרירותה. אין נפש בתוכה והזעקות מהדהדות מן הקירות, חוזרות אל מקורן ונשמעות שוב ושוב. יש שעדיין נשמעות קריאות עזרה שבקעו לפני שנים ארוכות ועודן מחפשות מזור. דפנות הסלע נראות חזקות אך מתפוררות הן גם בליטוף קל. החדרים הפנימיים מצומקים, דלי חמצן, מעוררי מחנק. דבר אינו צומח כאן או מתפתח. מדבר של שתיקה וצמאון מוות מצמיתים יובש של מחשבה. רמזים של קרן אור נכחדת מרקדים לעיתים מעל, שולחים אותות תקווה תמימים.
בחשכה, יצאו ממחבואם פרפרים ספקניים, סימני שאלה בכנפיהם. יתורו אחר אש וישובו מאוכזבים למחבוא. מעופם חסר המנוח יותיר טלטלה בחללי הגיר. יגזול שינה מיגעים.
אולי מי תהום חבויים שם מתחת לקרקע הסלע. יבטיחו חיים בתוך מבוכי הסלע. תחת ירח מלא ילמדו רגעי גאות ושפל. יציפו זרמי געגועים. ואולי בגינם כה חלקלקים הקירות. מפילים מטה את הכמהים להימלט.
איש לא יודע להסביר היכן מצויה היא או מדוע נחצבה. אך אתם חשים שהיא שם. כל עוד אתם חשים היא עוד שם. כל עוד אתם.
יום שבת, 22 ביוני 2013
לא נותר דבר מלבד הגעגוע
וכשהכותל המערבי הופך לזירה של שנאה ומחלוקת ואלימות, זה בטוח אומר שמשהו השתבש. כי הרי מדובר בסמל לתחייתו של העם היהודי ושיבתו למולדתו. מקום של מפגש, התכנסות, אחדות ותפילה. מרחב של הסכמות ושל מכנה משותף, ליבת הזהות היהודית. אז הכיצד נשטף המקום בגלים של פילוג ואש? נשים עם תליתות נהדפות החוצה, אדם הנחשד כי צעק דברי שבח לאל המוסלמי נהדף בעשרה כדורים. כאילו נלקח הכותל מאיתנו והוצב שבוי בידי כת קיצונית המבקשת לאחוז בו כבן ערובה. ואם אכן מדובר בסמל אחדותינו, האם אין אנו בני ערובה בעצמינו? על מה אנו הולכים בארץ הקודש עם בסיס הלאום נפל שדוד?
וכשאחד מחשובי מנהיגנו חוגג יום הולדת תשעים ושופעת הארץ ביקורת ומחאות, זה בהחלט אומר שמשהו השתבש. לא הייתה חגיגתו של הנשיא מופרזת. לא עוטרה הבמה בקישוטי זהב ולא הוגשו מנות פאר. חגיגה מכובדת, ראוייה, הגונה. אין אדם אחר הראוי לכבוד זה, שנתן לכולנו הרבה יותר משהענקנו לו. קשים הם חיי המנהיג, רווי כפיות טובה ואכזבות. ושמעון פרס אינו אלא פוליטיקאי שידע עליות ומורדות, ובוודאי שאינו חף מטעויות וחולשות אנושיות. אבל לא נותרו לנו עוד כמותו, וספק אם יהיו. וכשהוא מגיע לגיל תשעים זוהי חגיגה עבור כולנו, סימן דרך לאן שהצלחנו להגיע יחד. ובכך מוקדה לטעמי גם החגיגה לכבודו. וכל מילת ביקורת אינה אלא צרות עין, כמעט רשעות, כפיות טובה ומרירות אופיינית לאלה הסבורים כי משמיים בא אלינו מגש הכסף.
ואולי המטריד מכל הוא השילוב בין הדברים שהתרגש עלינו השבוע. חולשתם של הסמלים המסורתיים, הדתיים והלאומיים, לעומת הבוץ שהטחנו בסמלים שעוד נותרו מותיר אותנו יתומים. סהרוריים בים המודרנה הקפיטליסטית-אגואיסטית, נטולי יתדות של כבוד להיתמך בהם, להסתמך עליהם בבואנו להמשיך הלאה. יתומים מערכים ומתקוות, הולכי-בדד נטולי סיבה ותכלית. ובנסיבות אלה מה עוד נותר לנו פרט לקיטורים והשמצות, אדישות והשלמה עם הקיים.
לא נותר דבר מלבד הגעגוע, וגם הוא כבר דוהה ומחוויר נוכח מבול המידע והפיתויים. אם רק היינו מכניסים קצת רגש בתוך כל הרציונאליות הזו, כעס ואהבה וכבוד ואמון, עוד היה אולי סיכוי. אבל בינתיים, נראה שמשהו כאן קצת השתבש. כמו היהודים לאורך כל השנים, גם אנחנו קצת זקוקים לתיקון עולם.
יום חמישי, 20 ביוני 2013
תחליפי דמעות
אבל הביקור שלי נשמע אחרת: (בטלפון: "שמע אל תשאל, תקעו אותי בקופת חולים לכמה שעות. כן. עכשיו אני צריך טובה, התקשרו מחדר התאוששות ואמרו לי שהילדה מדממת. כן, ברור שזה שום דבר, אמרתי להם. אבל לך שנייה לבדוק מה רוצים מאיתנו. כן, תגיד להם שזה קורה לפעמים"). "אני איתך. כן, אתה בריא בדרך כלל? כן? אז למה אתה כאן? תן לי להתסכל רגע. זה נראה לי ויראלי. אנטיביוטיקה? בשביל מה? ויראלי אמרתי לך. לפחות ככה נראה לי. מקסימום בוא לביקורת עוד חודש וכבר נראה. בינתיים - סבלנות. יעבור".
"אז ויראלי, הא?", אני מנסה לגזור משמעויות. "ואין מה לעשות?". הוא שותק ומושך זמן. "יודע מה? אני ארשום לך תחליפי דמעות. לא יפתור את הבעיה, אבל לא יזיק".
זה מגיע בקופסאות קטנות מאוד, בבקבוקים שקופים. נפתחים בקלות, ואפשר גם לאטום אותם אחר כך. מספיקים ליום אחד, ואז פותחים חדשים. דורשים מרשם, אבל לא יקרים. תחליפי דמעות.
בעצם, רק בשבילם הגעתי לרופא. בשביל זה כולנו הולכים לרופא. או לפסיכולוג. או לשיחות נפש עם חברים. הרי המשברים והמחלות שלנו תמיד ויראלים. חולפים, מתחלפים. התרופות זמניות, משככות כאב לפרק זמן מוגבל. מה שאנחנו באמת מחפשים, מה שאנחנו באמת צריכים, זה תחליפי דמעות. רק אלה יאפשרו לנו לפרוק, לשחרר, להאמין שהצלחנו להתחסן. אם לא הדבר האמיתי לפחות איזה תחליף זול בבקבוק שקוף. בדיוק בשביל זה אנחנו מבוטחים, בזכות זה אנחנו עוד מאמינים. נטיפי רגש מלאכותי ארוזים בפלסטיק.
זה חייב לעזור נגד הויראלי. מקסימום נחזור לביקורת, עוד חודש. נחליף במשהו אחר.
יום ראשון, 16 ביוני 2013
ילדים חזקים
יש לנו פה עסק עם ילדים אמיצים. אינם מפחדים מהפחד, נועצים עיניים וציפורניים בקיום. הראשונים לזנק, בעיניים פקוחות ובחיוך של אמת. והם אינם מתכננים הלאה. ובמקום זאת זוכרים לנשום. לא יאמן כמה זה נראה פשוט כשהם נושמים.
יום שבת, 15 ביוני 2013
כשניטשה נבח
יום שישי, 14 ביוני 2013
שיחה ביום
כל אחד רוצה שיחה אחת ביום, מנחמת ותומכת ונוגעת, שתתן מזור לשאלות יתומות, שתפתח חלונות בצד דלתות נעולות. ונוטות הן להשיב כבוד ואמון למילה הנאמרת, למגע ההברות, לעיצורי המבטים. ומזכירות הן כוחה של ידידות וקסמה של הקשבה ועוצמת תרופת החיבוק.
כל אחד ראוי לשיחה אחת ביום, לפחות עם עצמו. שתיפתח בדרישה כנה בשלומו, ותסתיים באיחולי אמת להצלחתו. וביניהן נשימות קצובות של הבנה, שיפיחו אוויר בחללים סדוקים.
ובשובו של אדם מיום עמלו, עת יניח תרמילו על וו ירח, ויביט אל הקיר לסקור קורות שגרתו, תהא לנגד עיניו השיחה. חשובה ויקרה תתנשא מעל שלל מעלליו, תזרע בקרבו ציפיות לשיחה אחרת ביום נוסף.
יום רביעי, 12 ביוני 2013
כשאדם מתחלף בצילו
כשאדם מתחלף בצילו נשאבים רסיסי דמותו אל החלל ואפלה כהה פושטת בו. והוא חלש ודהוי, ועיניו כבויות ודעתו כבדה. והוא תלוי מאי פעם באור השמש, חרד להתפוגג במחי סערה, מוטל על רצפות מחוספסות ונגרר אחר העדר. והוא עייף מכדי למחות ותשו תקוותיו. ויש שיזהו בו חזיון המזכיר תפארת עברו.
והצל מביט אל האדם ונמלא געגועים. על שהיה והושג, על המרחקים שנגמאו בקלות. עת דרך כוכבו על סיפון מדי ערב, ובין פרקי ידיו נשזרו סיפורי הרפתקאות. ועתה, צל חולף, עטוף נחמת שכרון געגועים. תוקפה קצר, והיא תחלוף עת ישוב למקומו.
בלילות, אם מתאמצים, אפשר לשמוע את הצללים חולמים. הוותיקים בהם, החלשים, כבר לא מאמינים שיתחלפו. בסתר חוורונם מתקנאים הם בצילו של עץ. כה שלו וענוג הוא. נטול שאיפות ופחדים.
יום שבת, 8 ביוני 2013
תרמית ההספדים הגדולה
ובהולכם בשביל לא יבחינו המשתתפים כי לקחו חלק בתרמית גדולה, אכזרית. ויש בהם שלא יגלו דבר סודה לעולם, יוסיפו להינתן באשלייתם, בקליפת ההבל. שכך, בחסות המנוח, נאמר להם שהסתיימו חייו, וניתן היה להבין מכך שחלקם עוד בחיים. שכך כשנטמן אל האדמה הרטובה, נרמז להם שכל עוד נותרו מעל האדמה שפר גורלם. וכי בעוד נאספו ימיו, זמנם עוד בידם, והם עוד יכולים לבחור ולפרוח, ומסעותיהם עוד יגוללו סיפורים אינספור. ובין חיכוים חמוצים ועיניים לחות לא יחושו בדבר התרמית, לא יבינו מלוא רשעותה. איך הולכו מתים-מהלכים בין שדות קבר והאמינו כי חיים הם. איך נסתתרה בינתם מראות עלבון קיומם.
ואיש מהם לא עצר רגע לחשוב, מתי בפעם האחרונה הדופק המדומה בפרקי ידיו הפך אותו מאושר. מתי לאחרונה הסבירה לו הדרך פנים. או לפחות, למה.
יום שישי, 7 ביוני 2013
אנחנו נאורים
נושאים בנפשינו אמונים לשחר היום. עומדים כלפידים איתנים בפני חשכת בורות. רקמות חיינו שספגו טעמה הציני של הצביעות חדורות כל עומקן לחוש צדק ומוסר. מבטינו נוסק מעלה בנחישות השמורה לגיבורים, מסמן באופטימיות דרך טובה יותר, הוגנת. מבטיח לרפא כאבי זמן עקשניים.
מההכרה הקשה והמייאשת באנושיותנו שאבנו מחוייבות נצח לכבוד המין האנושי. מן הבשר ודם קידשנו רוח ודעת. חרתנו על קירות הלב שבועת הגנה לחירות המחשבה, לחופש הקיומי, לזכות לאהוב. מתוך ראייתנו הבהירה עיוורנו עצמינו מצבעים. מעומק ההבחנות והשוני ציירנו קווי דמיון, קשרנו יחד חלומות בחוט זהב.
על כן נחושים להילחם בקנאות וברוע ולהביס מזימת דעות קדומות וצרות עיניים. ונחושים יותר להניח לעד את כלי הלחימה. לפשוט מדים ומסכות קרב שבטיות ולהתמסר לריחו המשכר של פרדס שניטע יחד. ניחוח התחלות חדשות בבתים שנבנו בתקוות צעירים ולא נסדקו ספקות.
יום רביעי, 5 ביוני 2013
חשד ילדות בלתי מרפה
גזירי עיתון פזורים ברשלנות על הרצפה. חלקם מסומנים, מוקפים. הישנים בהם מצהיבים תחת נעצי חלודה על הקיר. אחרים נתלשו בחופזה. מספרים וחלקי שמות שורבבו בשולי תמונות שחור לבן. העיתון נקרע למוספיו בניסיון להתחקות אחר רמזי הדפוס. רוח סערה הפשיטה תוכנו, ניסה לאתר בו דבר שביב סוד.
הליכה סהרורית דוממה ברחובות עיר סואנת. לוחות מודעות וספסלים, עצים, חלונות מרזבים. ראש פנס תר אחר פנים מוכרות, שולח שביל גישוש בין צלליות כהות. מסע לילי בעקבות נקודות מסתור, נרות דולקים בהחבא אחרי תריסים מוגפים.
בירורים נחושים אצל אלמונים נואשים. חקירות סודיות באור השמש. מחול שדים אכזרי לרקדן בודד וכינור.
והכל, בעבור הפרכת אותו חשד ילדות בלתי מרפה. שאיפשהוא מתישהוא תעלה מסיבה הלילה. וכל מכריך ירקדו שם, יחגגו, יצחקו, ישכחו. יתקדמו בלעדיך.
משמעות
יום שני, 3 ביוני 2013
העציץ
ואתה, ספק אם תבחין. תחלוף את הדלת ותפסח את השתיל. לא תשאל אם עייף או צמא הוא. לא תחוש בכמיהת לשדו לאור שמש רענן. בין טרדות וניירת לא תצליח לנבוט סקרנותך הרחומה כלפי יציר-הטבע המבקש לרומם שדרתו באדמה לחה. לא ירפה אגרופך הקפוץ לזרוע בו יחס.
המומחים ממליצים לאהוב את צמחינו, להאיר, להשקות ולשיר. ואנחנו, זמנינו אך קצר הוא. אם בקושי נבחין בעצמינו, איך נמצא השהות להקדיש זמן לנטוע-זר. והרי גם אנו עייפים וצמאים, וחסרי שמש ורוח. והרי רק עציץ הוא, שתול במקומו, מי זוכר מתי הונח. אין זה משנה בהכרח.
יום שבת, 1 ביוני 2013
סיבות רעות
אנשים משכימים קום וממתינים לשמש. זקוקים למעט חום ואור ללא תנאי. כמהים לקרני תקווה, להילה זוהרת באופק הים. והשמש, היא אינה ממתינה לאנשים. והיא תזרח גם בהיעדרם. נוסקת לשמיים בכוח יוהרת שאינם-זקוקים-לסיבה.
והים גדול מאוד ועמוק וכחול. ולציפור כבר מזמן לא אכפת. ההמונים פוקדים חופיו, נאספים כמו חול. רוחצים חטאיהם בקצף לבן. והוא, אדיש בגליו. נטול גבולות ואינו זקוק להם. כל הנחלים זורמים למצולותיו והוא אוגר סודותיהם בשקיקה. לעיתים ישקוט או יסער, ללא סיבה.
ואני, שוב מחפש תשובה ולא מוצא. סופג לעומק הנשימה את הספקות שזנחה השמש, שפלט הים. יתמות השאלות מייסרת את הנפש, מדירה שינה. חיי מופעלים בכוח קנאה יוקדת באלה שאינם זקוקים לסיבה. מומרצים בתשוקה לנסוק בוקר אחד בשקט רגוע, לצלול נטול תהיות.