"הבט כאן איזו גזוזטרה", היא אומרת לו בהתפעלות, והוא שותק. גם אני מתפתה להעיף מבט אל המרפסת המוארת, לבחון את סודות קסמיה. אולי הוא מעולם לא שמע את המילה העתיקה הזו, כל כך ישנה שבטח אפשר לכתוב אותה עם א'. הם הולכים שלובי ידיים, והוא תומך בה. היא כנראה סבתו, והוא בעיקר נכדה. היא איננה נראית עייפה, ואולי תעצר ליד כל חזית בית. תלמד אותו עוד איזו מילה, תלחש סיפור. הוא קצת עייף אבל נראה שחשוב לו הטיול הזה. ופתאום נראה שגם היא קצת תומכת בו.
(*)
"נו, בטח סבתא, בטח!", הוא צועק לתוך הטלפון בחוסר סבלנות עד שקשה להתעלם. "אני לא מאמין שאת שואלת אותי את זה בכלל", הוא זורק לעברי מבט של מבוכה. "ברור שאני אזמין אותך, את תהיי אורחת הכבוד שלנו, כן", הוא מתחייב. עוד כמה צעדים ותמה סבלנותו: "בכל מקרה, סבתא, אנחנו צריכים להתקשר לעוד כמה אנשים ולספר להם, אז אני אדבר איתך מחר בסדר?", והוא מנתק. ואני ממשיך ללכת ותוהה - האם שאלה מתוך נימוס, או שהוא באמת לא מרבה להתקשר.
(*)
"נו תיכנסי לבית", הוא פוקד בשקט לעבר האפלה, ואני מתאמץ לזהות למי הוא מכוון. "תיכנסי לבית", הוא חוזר על הפקודה, אבל הפעם מדגיש שהוא מתכוון. היא שותקת באפלה, ולא זזה. חצאי המבט שזיהיתי בחושך לא הפגינו נחישות, אלא בעיקר פחד. ואם עליי לא הצליחה לעבוד, ספק אם זה יעבוד עליו. "היא נכנסה בסוף?", את שואלת אותי. "אני לא יודע", אמרתי לך. המשכתי ללכת. "אבל יש לך בכלל ספק?".
(*)
איש הולך בחושך ומביט בעוברים ושבים, ואוזנו כרויה. מדהים אילו סיפורים אפשר לאסוף בהקשבה לשיחות קצרות ברחוב, הוא אומר לעצמו. הן אופפות אותנו תמיד, מחכות שנשים לב. שנטה אוזן לאנשים שנקלעו לרגעים חשופים מחוץ לבית, בחברת זרים. נתעד קולות חולפים על מדרכות. לפחות עד שיהיה בידינו לכתוב משפטים טובים מאלה, אמיתיים. שיחות שנרקמו בין הקירות. הסיפורים היחידים ששווה לתעד.
(*)
"נו, בטח סבתא, בטח!", הוא צועק לתוך הטלפון בחוסר סבלנות עד שקשה להתעלם. "אני לא מאמין שאת שואלת אותי את זה בכלל", הוא זורק לעברי מבט של מבוכה. "ברור שאני אזמין אותך, את תהיי אורחת הכבוד שלנו, כן", הוא מתחייב. עוד כמה צעדים ותמה סבלנותו: "בכל מקרה, סבתא, אנחנו צריכים להתקשר לעוד כמה אנשים ולספר להם, אז אני אדבר איתך מחר בסדר?", והוא מנתק. ואני ממשיך ללכת ותוהה - האם שאלה מתוך נימוס, או שהוא באמת לא מרבה להתקשר.
(*)
"נו תיכנסי לבית", הוא פוקד בשקט לעבר האפלה, ואני מתאמץ לזהות למי הוא מכוון. "תיכנסי לבית", הוא חוזר על הפקודה, אבל הפעם מדגיש שהוא מתכוון. היא שותקת באפלה, ולא זזה. חצאי המבט שזיהיתי בחושך לא הפגינו נחישות, אלא בעיקר פחד. ואם עליי לא הצליחה לעבוד, ספק אם זה יעבוד עליו. "היא נכנסה בסוף?", את שואלת אותי. "אני לא יודע", אמרתי לך. המשכתי ללכת. "אבל יש לך בכלל ספק?".
(*)
איש הולך בחושך ומביט בעוברים ושבים, ואוזנו כרויה. מדהים אילו סיפורים אפשר לאסוף בהקשבה לשיחות קצרות ברחוב, הוא אומר לעצמו. הן אופפות אותנו תמיד, מחכות שנשים לב. שנטה אוזן לאנשים שנקלעו לרגעים חשופים מחוץ לבית, בחברת זרים. נתעד קולות חולפים על מדרכות. לפחות עד שיהיה בידינו לכתוב משפטים טובים מאלה, אמיתיים. שיחות שנרקמו בין הקירות. הסיפורים היחידים ששווה לתעד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה