(1) מרבה נשים מרבה שמחה
על פי הסקרים האחרונים, יותר מרבע מחברי הכנסת שיכהנו בכנסת הבאה יפעלו במפלגות המובלות על ידי נשים. במנותק מהעמדות הפוליטיות, נדמה לי שנשים מביאות (גם) למערכת הפוליטית תכונות חיוביות ושקולות יותר. יש להן זוויות השקפה אחרות, הן מנהלות מגעים בשיטות אחרות, מציבות סדרי עדיפויות אחרים. השאיפה לשלב יותר נשים במערכת הפוליטית, במיוחד בתפקידי הובלה, היא לא רק אינטרס פמיניסטי הקורא לשוויון, אלא גם ובעיקר אינטרס לאומי ושאיפה לתיקון המערכת הפוליטית מן היסוד.
(2) חופש תנועה
השבוע פורסם בתקשורת כי בחלק מהמפלגות הונהג חופש הצבעה בסוגיות מדיניות. המשמעות היא שבחלק מהמפלגות יכהנו חברי כנסת שאפשר ויחזיקו בעמדה שונה בתכלית מיתר חבריהם, והם יורשו לבטא אותה מבלי שיידרשו לתת על כך את הדעת. זה אולי נשמע סביר במפלגות "חברתיות" (לדעתי גם שם זה בלתי סביר), אבל בהחלט פחות מתקבל על הדעת במפלגות החורתות על דגליהן אג'נדות מדיניות. נדמה לי כי מדובר בשחיקה נוספת של המחוייבות שלנו לאידיאולוגיה, צעד ציני נוסף בדרך לפשיטת דרך רעיונית. הרי גם כיום, נמנעים ראשי ממשלה מלפטר שרים(!) בשל השמעת דעות אחרות, והחוק אף אינו מחייב אותם להעביר מתפקידם שרים שתמכו בהצבעות אי אמון נגד הממשלות שהם מכהנים בהן. והרי כבר התרגלנו לשמוע את הצהרות ראש הממשלה הנוכחי כי "אינו שותף לעמדות שהביע שר החוץ שלו בעניינים מדיניים". כשברקע אנו זוכרים כי קווי היסוד של הממשלות מוצגים אמנם בפני הכנסת אך בהליך נטול כל אופי משפטי מחייב, אין מנוס מהתהייה - האם הסכמנו בשתיקה לוותר על האידיאולוגיה במערכת הפוליטית? האם יש הצדקה רעיונית כלשהי לקיומן של המפלגות? לקיום הממשלה? למנהיגות?
(3) פליטים ופורשים
התבשרנו השבוע על פרישת חלק מחברי הכנסת (ולעיתים מפלגות שלמות) מהחיים הפוליטיים. במרבית המקרים, מדובר בנציגים שהבינו כי סיכוייהם להיבחר שנית נמוכים מאוד, ועל כן "התנדבו" לפנות את מקומותיהם. אלא שלדעתי במובנים רבים השינוי הוא למעשה תיקון. כשאדם מגלה לפתע כי אינו זוכה לשום תמיכה ציבורית, הוא עשוי להיתקל לראשונה בקרקע המציאות. הוא עשוי להפנים כי העובדה כי מלכתחילה נכנס לכנסת מקורה בליקוי של המערכת הפרלמנטרית שלנו - הוא נדבק כעלוקה לפופולאריות של ראשי מפלגתו, של הצבעה מסורתית, סרח עודף של מערכת פריימריז או וועדה מסדרת. כך שנדמה לי כי כמעט בכל פעם שחבר כנסת מחליט לפרוש, הוא עושה בעיקר טוב לדמוקרטיה, תורם למימוש רצון העם. אבל כן, לא תמיד.
(4) חצי הכוס המלאה
אם אי אפשר להסתמך יותר על מצע המפלגות, כי לא כולם שותפים לו, ואף לא על מנהיגי המפלגות כי לא כולם תומכים בהם, ואי אפשר להסתמך על הצבעות העבר כי המפלגות משנות את פניהן, ואי אפשר להסתמך על ההצהרות שלפני כי הן לא מחייבות את המעשים שאחרי - לא נותר למצביע המבולבל אלא לבחון את הרכב הרשימות. או אז, יצטרך להשיב לעצמו - איזו רשימה מייצגת יותר את עמדותיי, מיהם האנשים הראויים להתמנות לנציגיי. דווקא האילוץ הזה מחזיר עטרה ליושנה, מחזק את אמות המידה הנכונות והראויות בעיניי של הגברת מחוייבות נבחרי הציבור לקבל בוחריהם. המועמדים עצמם - משנתם, הגותם, נסיונם - הופכים לעוגנים המרכזיים הניצבים לנגד עינינו, מעבר לכרזות ולסיסמאות. הם גם יידרשו לתת דין וחשבון אם לא יעמדו בהבטחות בעתיד. רק כך זה יכול באמת לעבוד, דרך הגברת תחושת האחריות של שוכני הפרלמנט. ובאופן פרדוקסאלי, דווקא האנדרלמוסיה הפוליטית ופשיטת הרגל הרעיונית, עשויה לחזק את היסודות הפרוצדוראליים של הבחירה, לחייב אותנו להיות מעורבים ודקדקנים יותר רגע לפני שאנו מגיעים לקלפי.
על פי הסקרים האחרונים, יותר מרבע מחברי הכנסת שיכהנו בכנסת הבאה יפעלו במפלגות המובלות על ידי נשים. במנותק מהעמדות הפוליטיות, נדמה לי שנשים מביאות (גם) למערכת הפוליטית תכונות חיוביות ושקולות יותר. יש להן זוויות השקפה אחרות, הן מנהלות מגעים בשיטות אחרות, מציבות סדרי עדיפויות אחרים. השאיפה לשלב יותר נשים במערכת הפוליטית, במיוחד בתפקידי הובלה, היא לא רק אינטרס פמיניסטי הקורא לשוויון, אלא גם ובעיקר אינטרס לאומי ושאיפה לתיקון המערכת הפוליטית מן היסוד.
(2) חופש תנועה
השבוע פורסם בתקשורת כי בחלק מהמפלגות הונהג חופש הצבעה בסוגיות מדיניות. המשמעות היא שבחלק מהמפלגות יכהנו חברי כנסת שאפשר ויחזיקו בעמדה שונה בתכלית מיתר חבריהם, והם יורשו לבטא אותה מבלי שיידרשו לתת על כך את הדעת. זה אולי נשמע סביר במפלגות "חברתיות" (לדעתי גם שם זה בלתי סביר), אבל בהחלט פחות מתקבל על הדעת במפלגות החורתות על דגליהן אג'נדות מדיניות. נדמה לי כי מדובר בשחיקה נוספת של המחוייבות שלנו לאידיאולוגיה, צעד ציני נוסף בדרך לפשיטת דרך רעיונית. הרי גם כיום, נמנעים ראשי ממשלה מלפטר שרים(!) בשל השמעת דעות אחרות, והחוק אף אינו מחייב אותם להעביר מתפקידם שרים שתמכו בהצבעות אי אמון נגד הממשלות שהם מכהנים בהן. והרי כבר התרגלנו לשמוע את הצהרות ראש הממשלה הנוכחי כי "אינו שותף לעמדות שהביע שר החוץ שלו בעניינים מדיניים". כשברקע אנו זוכרים כי קווי היסוד של הממשלות מוצגים אמנם בפני הכנסת אך בהליך נטול כל אופי משפטי מחייב, אין מנוס מהתהייה - האם הסכמנו בשתיקה לוותר על האידיאולוגיה במערכת הפוליטית? האם יש הצדקה רעיונית כלשהי לקיומן של המפלגות? לקיום הממשלה? למנהיגות?
(3) פליטים ופורשים
התבשרנו השבוע על פרישת חלק מחברי הכנסת (ולעיתים מפלגות שלמות) מהחיים הפוליטיים. במרבית המקרים, מדובר בנציגים שהבינו כי סיכוייהם להיבחר שנית נמוכים מאוד, ועל כן "התנדבו" לפנות את מקומותיהם. אלא שלדעתי במובנים רבים השינוי הוא למעשה תיקון. כשאדם מגלה לפתע כי אינו זוכה לשום תמיכה ציבורית, הוא עשוי להיתקל לראשונה בקרקע המציאות. הוא עשוי להפנים כי העובדה כי מלכתחילה נכנס לכנסת מקורה בליקוי של המערכת הפרלמנטרית שלנו - הוא נדבק כעלוקה לפופולאריות של ראשי מפלגתו, של הצבעה מסורתית, סרח עודף של מערכת פריימריז או וועדה מסדרת. כך שנדמה לי כי כמעט בכל פעם שחבר כנסת מחליט לפרוש, הוא עושה בעיקר טוב לדמוקרטיה, תורם למימוש רצון העם. אבל כן, לא תמיד.
(4) חצי הכוס המלאה
אם אי אפשר להסתמך יותר על מצע המפלגות, כי לא כולם שותפים לו, ואף לא על מנהיגי המפלגות כי לא כולם תומכים בהם, ואי אפשר להסתמך על הצבעות העבר כי המפלגות משנות את פניהן, ואי אפשר להסתמך על ההצהרות שלפני כי הן לא מחייבות את המעשים שאחרי - לא נותר למצביע המבולבל אלא לבחון את הרכב הרשימות. או אז, יצטרך להשיב לעצמו - איזו רשימה מייצגת יותר את עמדותיי, מיהם האנשים הראויים להתמנות לנציגיי. דווקא האילוץ הזה מחזיר עטרה ליושנה, מחזק את אמות המידה הנכונות והראויות בעיניי של הגברת מחוייבות נבחרי הציבור לקבל בוחריהם. המועמדים עצמם - משנתם, הגותם, נסיונם - הופכים לעוגנים המרכזיים הניצבים לנגד עינינו, מעבר לכרזות ולסיסמאות. הם גם יידרשו לתת דין וחשבון אם לא יעמדו בהבטחות בעתיד. רק כך זה יכול באמת לעבוד, דרך הגברת תחושת האחריות של שוכני הפרלמנט. ובאופן פרדוקסאלי, דווקא האנדרלמוסיה הפוליטית ופשיטת הרגל הרעיונית, עשויה לחזק את היסודות הפרוצדוראליים של הבחירה, לחייב אותנו להיות מעורבים ודקדקנים יותר רגע לפני שאנו מגיעים לקלפי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה