כחול כמו תפוז

"Le monde est bleu comme une orange"

Paul Eluard

בספר המתכונים במדף העליון מסודרים המרשמים לפי סדר מופתי. המעיין ייחשף פרק אחר פרק לכללים החקוקים בכל דבר ועניין. כיצד יש לחיות, כיצד נכון לנהוג, מה ראוי להגיד, את מי מותר לאהוב. שרטוטים ידידותיים מבהירים את הכתוב, מגבים את ההנחיות הבהירות. כללים רבים, וכולם נהירים. אין שתי דרכים לביצוע כל משימה. רק אחת, והיא שמורה לחכמים ולידענים, והם שזכו להארה יהנו גם מכבוד ההצלחה.

וכשלא נותר עוד מקום הוצב המדף העליון מעל מכונת השכפול. וכך, באופן נוח למדי, יכול כל אדם הנובר בספר המתכונים לחלוף דרך המכונה ולייצר את ממשיכי דרכו. ילכו בנים בדרכי אבדות, ישגו נתינים בעוונות מלכים, ידדו אביונים במסילות חטאי גבירים. והכל לפי המתכון המדוייק שהותאם במכוון לאף אחד.

פול אלואר, משורר צרפתי שנפטר כבר מזמן, הביט על החיים בהומור. אני נזכר במשפט אחד שלו שנחקק בזיכרון. העולם, כך הסביר, הוא כחול כמו תפוז. ובמחי פסוק אחד הבהיר לנו כמה מגוחך הוא עולם הדימויים שלנו. כמה עסוקים אנו לשווא להכניס למסגרות את שראוי להותיר חופשי ומשוחרר. במקום בו שורפים ספרים ישרפו גם אנשים. אך בעולם בו קיימים ספרי מתכונים, אין אנשים בלאו הכי. רק שכפולים ותלמים, בהם הולכים השותלים. מצמיחים אמתלות אינספור לבזבוז חייהם.

אותו משורר צרפתי, שחי כבר מזמן, אמר גם שחלום ללא אהבה הוא חלום שנשכח. וסיפר שדמעות הן כותרות עלה של הלב. והזכיר שהאדם אינו נושא אלא את עתידו. אולי בשביל זה יש משוררים בעולם. ללכוד את כל הדימויים ולכלוא אותם בבתי פזמונים. ולשחרר את החיים שלנו מהם. לתת לנו לחרוז לבד. לבשל מה שאנחנו רוצים, בטעם שלנו. בלי מתכון.