תמימות למראה, פזורות בצידי השביל. מישהו הבוקר אפילו התפתה, הילך עם כוס חומה ליד המדשאות, בתמימות בלתי נסלחת. הוא ואחרים טרם הבינו, לא נחשפו, לסכנה הטמונה במכונות קפה אוטומטיות. אלה שמציעות מרכולתן בפרהסיה, שוקו שוויצרי או קפה איכותי, ולוכדות קורבנות בעוקץ קפאין מתוחכם, במזימת בחישה.
שהרי אשמות המכונות בכך שיוצרות הן האשלייה כי בידיך מוצר איכותי, שהושקעו ברכיביו ובמרקמו זמן ומחשבה, והוגשו לידיך אחרי תהליך ותכנון ארוכי שנים. ועתה, אין עתה עוד פוסע ברחובות האוניברסיטה או תחנת הרכבת, כי אם בשדרה הראשית של מנהטן או פריז, מחבק בידיך דרישת שלום בטובי המוחות הקולינאריים של אומות העולם. ומה רבה תוגת ההתפקחות עת פוגשת הלשון את הטעם הדל, מצריבת החך הראשונה. התבגרותו של ילד כהרף עין, המבין כי לא כל הזהב נוצץ, כי לא כל המובטח מקויים, כי איכות על נייר אין בה ולא מאום עם הבינוניות הרווחת, טעם האכזבה נטול הסוכר.
וכוזבת היא גם זכות הבחירה המוענקת כביכול ללקוח התמים, המשלשל מטבעותיו לפתח המכונה (וכיום גם יכול להעביר כרטיס ביקור בחריציה), וחושב כי בידיו נתונה ההכרעה מה יחמם את צינת הבוקר, מה ימתיק פרפורי השכמתו. אך הרשימה, הוגדרה כבר מראש. והרכיבים הותקנו מזמן, ללא התייעצות ומשאל. והוא, כמו כולנו, נותר להיתקע בין אפשרויות נתונות, בין ברירות מוחלטות, מציאות מדומה של חירות דמיונית. סבור הוא בשגגה כי בחירתו משפיעה, כי התוצאות ייגזרו מעמדותיו, כי יאכל מה שבישל. ובעצם תודעה זו משתף הוא פעולה עם המשחק הגדול, הכללים הבלתי כתובים, הדיקטטורה השקופה המרפדת את האקווריום החברתי הנינוח שלנו.
אך במוקד כתב האישום אשמה אחרת, חמורה בהרבה, מסוכנת ביותר. מכונות הקפה הורשעו במרמה והפרת אמונים, עת הסתירו מהלוגמים כי בכוס הקפה שהוגשה חסרו רכיבים חשובים. לא דווח כי רוקנו מלאי הסוכר, כי פג תוקפו של החלב. המשקה הוצג כמושלם, גם אם יצא כמיים צבועים. ומעשה הרמייה לעולם לא יתגלה, כי איש לא יבחין, והמבחינים לא ילינו, והמלינים לא יישמעו. כמו תינוק שהוזן בתוספות תזונה בלי להכיר בליקויים, ונבגדה בריאותו דווקא בידי מי שנועד לחזקו. טעם הבגידה אינו נסלח, ההתפכחות מטלטלת, אינה נסבלת. זהו הליטוף המכה, החיבוק החונק. הדקירה המותירה את צלקות הכואבות ביותר, היא זו המתבצעת מבפנים, בבית.
השמיים המעוננים מלאי תהיות הבוקר. איך הגענו לאין שהגענו. איך שכחנו מי אנחנו באמת. וכיצד הפכנו, בניגוד לרצוננו, למכונות קפה אוטומטיות.
שהרי אשמות המכונות בכך שיוצרות הן האשלייה כי בידיך מוצר איכותי, שהושקעו ברכיביו ובמרקמו זמן ומחשבה, והוגשו לידיך אחרי תהליך ותכנון ארוכי שנים. ועתה, אין עתה עוד פוסע ברחובות האוניברסיטה או תחנת הרכבת, כי אם בשדרה הראשית של מנהטן או פריז, מחבק בידיך דרישת שלום בטובי המוחות הקולינאריים של אומות העולם. ומה רבה תוגת ההתפקחות עת פוגשת הלשון את הטעם הדל, מצריבת החך הראשונה. התבגרותו של ילד כהרף עין, המבין כי לא כל הזהב נוצץ, כי לא כל המובטח מקויים, כי איכות על נייר אין בה ולא מאום עם הבינוניות הרווחת, טעם האכזבה נטול הסוכר.
וכוזבת היא גם זכות הבחירה המוענקת כביכול ללקוח התמים, המשלשל מטבעותיו לפתח המכונה (וכיום גם יכול להעביר כרטיס ביקור בחריציה), וחושב כי בידיו נתונה ההכרעה מה יחמם את צינת הבוקר, מה ימתיק פרפורי השכמתו. אך הרשימה, הוגדרה כבר מראש. והרכיבים הותקנו מזמן, ללא התייעצות ומשאל. והוא, כמו כולנו, נותר להיתקע בין אפשרויות נתונות, בין ברירות מוחלטות, מציאות מדומה של חירות דמיונית. סבור הוא בשגגה כי בחירתו משפיעה, כי התוצאות ייגזרו מעמדותיו, כי יאכל מה שבישל. ובעצם תודעה זו משתף הוא פעולה עם המשחק הגדול, הכללים הבלתי כתובים, הדיקטטורה השקופה המרפדת את האקווריום החברתי הנינוח שלנו.
אך במוקד כתב האישום אשמה אחרת, חמורה בהרבה, מסוכנת ביותר. מכונות הקפה הורשעו במרמה והפרת אמונים, עת הסתירו מהלוגמים כי בכוס הקפה שהוגשה חסרו רכיבים חשובים. לא דווח כי רוקנו מלאי הסוכר, כי פג תוקפו של החלב. המשקה הוצג כמושלם, גם אם יצא כמיים צבועים. ומעשה הרמייה לעולם לא יתגלה, כי איש לא יבחין, והמבחינים לא ילינו, והמלינים לא יישמעו. כמו תינוק שהוזן בתוספות תזונה בלי להכיר בליקויים, ונבגדה בריאותו דווקא בידי מי שנועד לחזקו. טעם הבגידה אינו נסלח, ההתפכחות מטלטלת, אינה נסבלת. זהו הליטוף המכה, החיבוק החונק. הדקירה המותירה את צלקות הכואבות ביותר, היא זו המתבצעת מבפנים, בבית.
השמיים המעוננים מלאי תהיות הבוקר. איך הגענו לאין שהגענו. איך שכחנו מי אנחנו באמת. וכיצד הפכנו, בניגוד לרצוננו, למכונות קפה אוטומטיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה