קפטן של קבוצת צמרת מטיח קללות נאצי בשידור חי, מאחל מחלה ממארת לעמיתו. ואני נזכר, שכילד, נכחתי גם אני במקרה בו קללות דומות הוטחו באבי. ויותר מכל, חשתי כעס נצור ובושה. בעיקר כלפי העולם, שלא התהפך באותו הרגע ובלע את כולנו. שלא תבע את נקמתו וביטל את שעשוע חיינו ושלח את כולנו להתחיל מבראשית, להיזכר משום מה הוצבנו בעולם זה. שכן לא ייתכן שאנו עדים לרוע הזה, שהתרחקנו כל כך מן השביל, שהוצף בטפשות שעלתה על גדותיה ופיזרה בוץ של אדישות בעיני העוברים ושבים.
לו רק היה עומד השחקן לבדו בקבוצת יחיד.. אך קבוצתו גדושה בנטולי בושה עד כי הפכה לקבוצתנו. ולידו על הספסל יושבת חברת הכנסת שתיפרד מתפקידה, ומנכ"לי חברות המשמנים ארמנותיהם על חשבון עושק עובדיהם, ושוטרים מושחתים, ושוחרי אלימות, וגזענים ועבריינים. כולם רצים על המגרש, והמשחק נמשך. השורות הראשונות בקהל מעודדים, אבל היתר שותקים. תומכים במבטים נוגים ואדישים. איש אינו יוצא או מתפרץ למגרש. לאף אחד לא נראה המחזה מגוחך, או פסול או מסוכן. אפשר להוציא כרטיס אדום או משהו, אבל זה הרי רק משחק, ולא צריך להיבהל. מה כבר יכול לעשות כדור, או שלושה.
כשהוריד אלוהים את האדם אל העולם, לא נטע בו חוכמה ולא דעת, לא אהבה ולא חמלה. רק בושת מערומים, כלימת מבושים. כנראה הבין כבר אז כמה נזדקק למצפן הערכי הזה בעידן הפוסט שלנו, בו נדמה שקריסת החוקים אינה קוטעת את המשחק. כל עוד לא מתהפך העולם עלינו, מוטב שנתהפך בתוך עצמינו. שנתבייש יותר, נתפרק מבפנים, נכה על חטא, נשתולל ונזעק. לא נוסיף להתעלם כאילמים מעוולות העולם. נציב גבולות של מוסר, חומות של רעות, חוקים של כבוד. ותהיה בושתנו נר לרגלינו. תזכורת פנימית ובועטת שלא פשטנו רגל, שהמשחק הזה עדיין במגרש שלנו.
לו רק היה עומד השחקן לבדו בקבוצת יחיד.. אך קבוצתו גדושה בנטולי בושה עד כי הפכה לקבוצתנו. ולידו על הספסל יושבת חברת הכנסת שתיפרד מתפקידה, ומנכ"לי חברות המשמנים ארמנותיהם על חשבון עושק עובדיהם, ושוטרים מושחתים, ושוחרי אלימות, וגזענים ועבריינים. כולם רצים על המגרש, והמשחק נמשך. השורות הראשונות בקהל מעודדים, אבל היתר שותקים. תומכים במבטים נוגים ואדישים. איש אינו יוצא או מתפרץ למגרש. לאף אחד לא נראה המחזה מגוחך, או פסול או מסוכן. אפשר להוציא כרטיס אדום או משהו, אבל זה הרי רק משחק, ולא צריך להיבהל. מה כבר יכול לעשות כדור, או שלושה.
כשהוריד אלוהים את האדם אל העולם, לא נטע בו חוכמה ולא דעת, לא אהבה ולא חמלה. רק בושת מערומים, כלימת מבושים. כנראה הבין כבר אז כמה נזדקק למצפן הערכי הזה בעידן הפוסט שלנו, בו נדמה שקריסת החוקים אינה קוטעת את המשחק. כל עוד לא מתהפך העולם עלינו, מוטב שנתהפך בתוך עצמינו. שנתבייש יותר, נתפרק מבפנים, נכה על חטא, נשתולל ונזעק. לא נוסיף להתעלם כאילמים מעוולות העולם. נציב גבולות של מוסר, חומות של רעות, חוקים של כבוד. ותהיה בושתנו נר לרגלינו. תזכורת פנימית ובועטת שלא פשטנו רגל, שהמשחק הזה עדיין במגרש שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה