אני הולך באפלה מוחלטת, בשקט נחוש, מנסה למצוא את דלת היציאה. כפוף ואיטי אני מנסה לא לדרוך על אף אחד בדרך החוצה. זו לא פעם ראשונה שאני יוצא מהצגה באמצע, בשנים האחרונות צברתי אומץ והתחלתי לעשות זאת יותר. הבחירה בין המשך הצפייה הסובלת לבין המפגש עם האוויר הצח הפכה פשוטה יותר, וסייעה לי להשתחרר מכבליי המשפחתיים, שבעבורם הצעד הוא בגידה באושיות הקיום. המשכתי להתגנב לעבר האיש הזקן בחליפה האפורה. "סדרן" הופיע על התג שבדש אפודו, מסגיר לכל את תכלית קיומו וסמכויותיו.
"אדוני הסדרן, ברשותך אני רוצה לצאת".
"לצאת??", הוא לוחש בפליאה של זקנים. "אבל למה?"
"אני רוצה לצאת", אני מסביר ורוטן, "אל תקשה", אני מפציר בו. "זה משעמם אותי כאן, ולפעמים מכאיב, לא מספיק מצחיק, לא מספיק מלהיב. לא בשבילי".
"מה זה אומרת לא בשבילך?"
"לא בשבילי התאטרון הזה!", אני מתעקש. "אף פעם לא אהבתי הצגות, לא מתחבר כאן למסיכות ולתפאורות, לבימוי ולטקסטים הנדושים האלה. אני מרגיש כאן זר, לא שייך, לא מתחבר. תן לי בבקשה לצאת".
"אבל הושקע כאן המון זמן ומחשבה", הוא מסביר ומנסה לפתות אותי להישאר.
"זה בכלל לא משנה לי. ואני בכלל לא מוצא כאן את ההשקעה - הרי המוזיקה די חוזרת על עצמה, והסוף ידוע מראש ממש מהדקות הראשונות..."
"אז מדוע כולם נשארים לדעתך?"
"אני לא יודע, וגם לא ממש אכפת לי. חוץ מזה, אלה שיושבים לידי מעצבנים מאוד. הם מרעישים ומציקים, גורמים לי להצטער שבאתי בכלל"
הוא מביט בעיניים שותקות. אני לא מצליח לזהות האם הוא מופתע או פגוע, וקפאונו אינו מספק רמזים.
"טוב, אני מצטער אדוני, אני לא יכול לתת לך לצאת".
"מה?", אני מתפרץ לעברו בזעם, "מי אתה חושב שאתה? אני זכאי לצאת בדיוק באותו אופן בו נכנסתי!", אני תובע במפגיע.
"אז זהו, שכאן בדיוק טמונה הבעיה", הוא פוסק, ואני תוהה לאן זה ימשיך. "אני לא יכול לתת לך לצאת, משום שמעולם לא נכנסת באמת. כבר המון זמן אתה עומד ובוהה כאן בדלת, מתלבט ומתחבט בינך לבין עצמך, וטרם קיבלת את ההכרעה להיכנס פנימה. אתה בעצם - עדיין בחוץ".
האם יכול להיות שהסדרן הזה צודק? מעולם לא העזתי להיכנס? הייתכן שאני בצד הלא נכון של הדלת?
משחק הוא עניין מסובך, אכזרי. קשה לנצח. במיוחד כשאתה מגלה שאתה אפילו לא משתתף.
"אדוני הסדרן, ברשותך אני רוצה לצאת".
"לצאת??", הוא לוחש בפליאה של זקנים. "אבל למה?"
"אני רוצה לצאת", אני מסביר ורוטן, "אל תקשה", אני מפציר בו. "זה משעמם אותי כאן, ולפעמים מכאיב, לא מספיק מצחיק, לא מספיק מלהיב. לא בשבילי".
"מה זה אומרת לא בשבילך?"
"לא בשבילי התאטרון הזה!", אני מתעקש. "אף פעם לא אהבתי הצגות, לא מתחבר כאן למסיכות ולתפאורות, לבימוי ולטקסטים הנדושים האלה. אני מרגיש כאן זר, לא שייך, לא מתחבר. תן לי בבקשה לצאת".
"אבל הושקע כאן המון זמן ומחשבה", הוא מסביר ומנסה לפתות אותי להישאר.
"זה בכלל לא משנה לי. ואני בכלל לא מוצא כאן את ההשקעה - הרי המוזיקה די חוזרת על עצמה, והסוף ידוע מראש ממש מהדקות הראשונות..."
"אז מדוע כולם נשארים לדעתך?"
"אני לא יודע, וגם לא ממש אכפת לי. חוץ מזה, אלה שיושבים לידי מעצבנים מאוד. הם מרעישים ומציקים, גורמים לי להצטער שבאתי בכלל"
הוא מביט בעיניים שותקות. אני לא מצליח לזהות האם הוא מופתע או פגוע, וקפאונו אינו מספק רמזים.
"טוב, אני מצטער אדוני, אני לא יכול לתת לך לצאת".
"מה?", אני מתפרץ לעברו בזעם, "מי אתה חושב שאתה? אני זכאי לצאת בדיוק באותו אופן בו נכנסתי!", אני תובע במפגיע.
"אז זהו, שכאן בדיוק טמונה הבעיה", הוא פוסק, ואני תוהה לאן זה ימשיך. "אני לא יכול לתת לך לצאת, משום שמעולם לא נכנסת באמת. כבר המון זמן אתה עומד ובוהה כאן בדלת, מתלבט ומתחבט בינך לבין עצמך, וטרם קיבלת את ההכרעה להיכנס פנימה. אתה בעצם - עדיין בחוץ".
האם יכול להיות שהסדרן הזה צודק? מעולם לא העזתי להיכנס? הייתכן שאני בצד הלא נכון של הדלת?
משחק הוא עניין מסובך, אכזרי. קשה לנצח. במיוחד כשאתה מגלה שאתה אפילו לא משתתף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה