יום אחד, לא משנה כרגע איזה מהם, הלכתי במהירות באחד הרחובות הסואנים של העיר, לא משנה איזה. מדי פעם הצצתי בשעון הבוהק שלי כדי שזיכרון האיחור ימריץ את צעדיי. אני הולך בנתיב קבוע, כבר זמן ממושך, כדי לחסוך זמני התלבטות. ממוקד מטרה, בין אם ברגל או על האופניים, כדי להגיע כמה שיותר מהר בדרך הקצרה ביותר אל מחוז חפצי, מקום עבודתי, לא משנה למה. איפשהוא באמצע הדרך הבחנתי מרחוק במישהו שתפקידו הוא לאסוף את הזבל מהמדרכה, לא משנה איזה צבע עור. אחת השקיות עפה לו מהיד, והוא הניח את כליו כדי לאסוף אותה. האצתי צעדים, סטיתי מהמסלול, והרמתי לו את השקית. עצרתי, והושטתי לו אותה עם הנהון סמכותי. הוא הודה במלמול ביישני מהול בפליאה צנועה כזו, והמשיך בעבודתו. ואני המשכתי ללכת, עם המבט הזה שלו, לא משנה לאן.
אחד האנשים שאני די מעריך, לא משנה למה, היה מאוד עייף השבוע, מסיבות השמורות עימו. אז בסיומו של אחד הימים, מבלי להרחיב או להסביר, זרק לי איזה משפט יפה שהייתה בו מחמאה נצורה ותזקיק דלק להמשך. ואני הגבתי במסר קצר של תודה, לא משנה איך. וזה בדיוק מה שהייתי צריך בתום אותה יממה, שהייתה מייגעת מדי.
לפעמים, לא משנה בדיוק מתי, עוברת בי מחשבה זעירה, בהירה ואופטימית, כנורה מרצדת על קיר חשוך. ואני מדמה אותה למסר עתידי, המכיל לפעמים רגשות, פרצופים וחוויות. כאיתות שעבר במכונת זמן אל זמן הווה, רק כדי לבשר לי כמה טוב עוד יכול להיות במרוצת הימים. ואני קוטע את המירוץ המתמשך לשניות חולפות ונוצר את הרגע, רק כדי לנשום אוויר. מלוא החופן. עד שמתמלאות הריאות. ובעצם, לא משנה כמה.
אלה הרגעים הקטנים האלה, ורק הם, שבסוף באמת משנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה