יום שני, 13 בפברואר 2012

התנהג כרומאי

לוקיוס קווינקטיוס קינקינטוס הוא אחד מהמצביאים הרומאים המפורסמים ביותר בהיסטוריה. את קרבותיו ניהל במאה החמישית לפני הספירה, והוא זכה לנצחונות כבירים. אבל בתהילת עולמו זכה דווקא כשתמו הקרבות ושבו הלוחמים לביתם. קינקינטוס היה הראשון להניח את חרבו ולשוב לחרוש את שדותיו, חידש את מלאכת הזריעה שנקטעה באיבה עם פרוץ המלחמה. אחרי שטמן את גופות חבריו, שב בדממה לנחלתו ונטע עצים. את זרי הדפנה שביקשו מעריציו להניח על ראשו דחה בנימוס. הוא סירב בתוקף להתמנות בגין דרגותיו לקיסר האימפריה. עם שוך הקרבות, הוא שב הבייתה. 

בסרטים הזרים הורגלנו לראות את רבבות הלוחמים שועטים עלי קרב, מסתערים אל רגע האמת של גבורתם. אבל תהילתם האמיתית של הלוחמים אינה אוהדת את שדה הקרב והלמות תופי המלחמה. היא נחבאת ברגעים קטנים ושקטים, בהם שב האדם אל שורשיו, ולא אל אפרו. כשהוא נאסף אל עצמו, ולא אל אבותיו.
רוב העולם מורכב מאוקיינוסים רחבי ידיים, שחשבנו פעם בטעות שנצטברו מדמעות מלחים על ספינות טרופות. אך ככל שעובר הזמן מתבהר כי מדובר במאגרים אדירים של חלומות, מרחבים נטולי אופק של אנשים שאין להנציחם. על סיפונם של הגלים האלה שטים אנשים שמגשימים חזונם מדי יום, בעמל כפיים, שמילותיהן אחרונות מתמלמלות מדי יום בטרם מניחים הם את ראשם על הכר. 

את השיר שכתבו ילחינו בעצמם, לבדם, בדרכם. הם הבינו את המחיר ועכשיו מוכנים הם לקום ולשקם. נחושים הם לנטוע ולבנות. את האמפריה הקטנה שלהם, ושלנו. את חרבם הם מאפסנים תחת המיטה, והיא תמתין שם לעת הצורך. ובינתיים, יסתערו הם רק על מלאכתם ואהבתם. ילחמו על הגשמת חייהם, יאבקו ברוחות רעות. יקריבו את מרצם בשביל לדעת יום אחד שכל זה היה שווה ומוצדק. יזכו לבנות בית, לנטוע עץ, להשלים מסעם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה