גיבור

הכובש את יצרו, הנושך שפתיו בחוזקה עד זוב דם וחוסם את חולשותיו מלפעפע דרך סדקי העור, החונק ייסוריו בתוך קליפתו, החושק כלימתו, החוצץ בין העולם הקטן שבחוץ לבין היקום הנורא שבפנים. העירני בתשישותו, המאיר באפלתו. המבדיל בין חושך לזוהר, ובין קודש לחול, ובין מי שרצה להיות לבין מי שהוא באמת. 

הנותן לזולת, תחילה את מחשבותיו ואז את רעינותיו, את הגיגיו ואת כוחו, את כתפיו וידיו, את רגליו ואת אישוניו, המשקיע עצמו בשקיעה וזורח עם עלות השחר, המתמסר לטוב ומתלכד בו עד הגדירו מחדש, המרומם חלשים ומגשר בין ניצים ומעצים נחשלים ומגשים חלומות. המעניק את קולו ואת כולו. ללא תמורה.

המעז. לגעת ולדעת ולשמוע ולנטוע ולגדוע. ולהיות שלם. ולהיות קצת כמו כולם. ולהיות הרבה אחר. ולאחר רק להלווייה של עצמך, להתגנב אל השורות האחרונות ולא לכעוס על מי שלא הגיע. אולי הוא לא ידע ולא שמע. אולי גם הוא נוכח בהלוויה של עצמו. ואולי, קבור ונטוש מבלי למות.

החוצה את העיר באמצע היום כדי לעמוד על החוף מול הים. ושם, לנשום עמוק, להרים ידיים בכניעה מצמררת אל האוויר, ולבכות. בלי הפסקה ובלי מטרה. להפוך לנהר של דמעות הנשפך אל הים. בכניעה. בשלווה. בגבורה.