ביום שיוותרו רק מילים

ביום שיוותרו רק מילים,
קרות וחלולות,
סתמיות כפריחה תחת כפור,
ננטשות כעלי שלכת,
גלמודות כאיש שלג,
דבר לא ילבלב בחורף הזה.

כמו ילד שמחכה כל חייו בתחנה,
נרתע מלעלות על קרונות משפטים,
המרכיבים רכבת ללא יעד.
אז עודנו ממתין, ועודנו ילד,
אסור בפחדיו,
המאיימים כי זו תחנה אחרונה.

ומה כבר יעשה עם המילים החמקמקות?
קטנות כגדולות - נוקבות ושותקות, 
לעולם לא יצליח לאחדן לשלם,
אך הן יפרקו אותו,
לרכיבים טבעיים ושאינם,
ולא יתנו בו סימנים והבטחות
על הפשרה באביב.

ומתוך שאין בהן משמעות,
גם לעצמו כבר אינן נאמרות.
כי ביום שיוותרו רק מילים,
מוטב בלעדיהן.