אזניים גדולות

בחנות אלקטרוניקה גדולה ומפורסמת בניו יורק אפשר בקלות ללכת לאיבוד. המון מוצרים, בגרסאות ופירמות שונות, וכולם נוצצים ומפתים. על אחד המדפים נתקלו עיניי באזניות, מרופדות ושחורות. לא נראות מיוחדות, לא נוצצות. ייחודן בפתק צנוע לבן שהוצמד אליהן בזהירות ועליו כיתוב מפתיע - 1,500 דולר. הייתכן כי זהו המחיר? מי יסכים לשלם סכום כה גבוה עבור אביזר יומיומי שכזה, שלרוב מוענק בחינם עם כל ווקמן מודרני. הסקרנות לא הותירה אלא לחבר את הפלא האלקטרוני לשקע וללחוץ על כפתור ההדגמה. פתאום, ברגע הזה, 1,500 דולר לא נראו כסכום גבוה מדי. משהו באיזון המושלם שבין דפנות האפרכסת, הוואקום המבודד שבתוכו התנהלה הסימפוניה המדוייקת, הצלילים שריחפו באלנגטיות מסביב לראשי, משהו בכל אלה הפכו את המוזיקה למוצדקת מאין כמותה, את הצלילים לפלאיים, את החוויה לייחודית. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי בתום שקיעת הפליאה הייתה עצובה. הייתכן שמעולם לא שמעתי מוזיקה קודם לכן?


באולם בינוני בשולי ברודווי מועלית מדי ערב הצגה המתארת את הטיפול הפסיכולוגי האחרון שניהל ככל הנראה זיגמונד פרויד בחייו. התקופה היא שנות השלושים המאוחרות, והחדשות מגרמניה בוקעות מדי כמה דקות ממקלט הרדיו המונח על אדן החלון. את קטעי המוזיקה פרויד מכבה. הם נחשבים לבזבוז זמן מבחינתו. רק לקראת סוף ההצגה משהו משתנה אצל האנלטיקן הקשיש הזה. הוא מקשיב ליצירה עד תום בדממה. לא רק שהשתכנע שההאזנה הכנועה ללחן היא לא בזבוז זמן - ניכר כי הצלילים הגדירו לו תפיסת זמן חדשה. התווים החליפו את הדקות.


בדירה קטנה בתל אביב אני ניגש פעם ביום לכמה דקות ומנגן. בעיניים פקוחות או סגורות אני מתרגל שיר מוכר או מאלתר בנגינה את הלך הרוח שאני נמצא בו. בין הקלידים אני מוצא הרבה מנוחה לנפש. אני מלחין את מה שאני לא יכול להגיד.