הם עושים את זה לא נכון, רוב האנשים. מתבלבלים ונופלים, תועים באפלה, שולחים ידיים מחפשות קדימה כדי לא להתנגש בשום דבר, מנסים למשש ולגשש את דרכם החוצה.
אם היו עושים את זה נכון, היו מבינים שהבעייה היא בגישה. המראות הם לא קירות במבוך, הם המבוך עצמו. כשמסתכלים על עצמינו כל הזמן, הסחרור הוא שאלה של זמן. התמקדות בהשתקפות עצמית מעוורת את הדרך החוצה. אבל גם את הדרך פנימה.
הרי אין דרך נכונה לעשות את זה, וגם אין נתיב בטוח החוצה. אבל בניגוד לאינסטינקטים, בחושך הזה כדאי קודם כל לכבות את החושים. הנטייה הבסיסית להסתכל כל הזמן במראה מסבכת אותנו עוד יותר. מוטב להסתכל דווקא לצדדים, אל עבר אחרים, לקראת דרכים חדשות, ואפילו בתוך החודש. המוכר מוליך אותנו שולל, ודווקא בערפל יכולים להימצא רעיונות חדשים.
הם חושבים על זה לא נכון, רוב האנשים. הם מאמינים שלשבור מראה זה מזל רע. אבל מי שמסתכל כל הזמן על עצמו במראה ממילא לא מאמין. ומי שלא יעז לשבור גם לא יבנה. רק ימשיך ללכת בתוך המבוך. ושכבר יזהה מישהו מביט אליו, יהיו אלה עיניים מפוחדות וחלולות. ומשהו בהן, יהיה מוכר מדי.
אם היו עושים את זה נכון, היו מבינים שהבעייה היא בגישה. המראות הם לא קירות במבוך, הם המבוך עצמו. כשמסתכלים על עצמינו כל הזמן, הסחרור הוא שאלה של זמן. התמקדות בהשתקפות עצמית מעוורת את הדרך החוצה. אבל גם את הדרך פנימה.
הרי אין דרך נכונה לעשות את זה, וגם אין נתיב בטוח החוצה. אבל בניגוד לאינסטינקטים, בחושך הזה כדאי קודם כל לכבות את החושים. הנטייה הבסיסית להסתכל כל הזמן במראה מסבכת אותנו עוד יותר. מוטב להסתכל דווקא לצדדים, אל עבר אחרים, לקראת דרכים חדשות, ואפילו בתוך החודש. המוכר מוליך אותנו שולל, ודווקא בערפל יכולים להימצא רעיונות חדשים.
הם חושבים על זה לא נכון, רוב האנשים. הם מאמינים שלשבור מראה זה מזל רע. אבל מי שמסתכל כל הזמן על עצמו במראה ממילא לא מאמין. ומי שלא יעז לשבור גם לא יבנה. רק ימשיך ללכת בתוך המבוך. ושכבר יזהה מישהו מביט אליו, יהיו אלה עיניים מפוחדות וחלולות. ומשהו בהן, יהיה מוכר מדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה