יש לי וידוי: אני אזרח שומר חוק. מאוד. מהמקפידים שפגשתם. גם בדברים הקטנים. לעולם לא אשליך אשפה על הרצפה, לעולם לא אחנה במקום שאסור. לא רק מהחשש להיתפס או לעבור על הכללים. באמת מתוך אמונה שלמה שרק ככה החברה שלנו יכולה להתקיים. ולכן, יחד עם הציות הקפדני שלי, באה גם ציפייה עמוקה, לרוב מתישה ומייאשת, להדדיות מצד כולם. ובצידה, אכזבה וכעס תכופים כשהמציאות הכואבת מוטחת בפניי.
אזרחים שומרי חוק נוטים לסלוד במיוחד מכל מה שקשור באנוכיות. אין ספק שזו התכונה השנואה עליי, כזו שמוציאה אותי מהכלים לפעמים. כשעוקפים בתור, כשלא מתחשבים בכביש. זה פוגע בכל מה שאני מאמין בו וכל מה שחונכתי עליו.
לכן אני מתהפך בתוכי כשאני שומע את השיחות הקטנות ליד המעלית. מדובר בשיחות ספציפיות שמתנהלות בשביעות רצון רבה. בדרך כלל חיוך מלווה ב"שיחקת אותה". אני משתדל להתעלם ולשכנע את עצמי שלא שמעתי או לא הבנתי נכון. אבל מבין היטב. מדובר באנשים שהשיגו בדרך נכלולית כלשהי את שלט הכניסה לחניון בבניין. אינם דיירים, חונים כשהם בשכונה.
למה זה מרגיז? כי אני אדם שעובד הרבה שעות וחוזר מאוחר בלילה. רוב שנותיי בבניין שירתתי בתפקיד תובעני בצבא וחזרתי אחרי חצות. כשנכנסתי לחניון, לא היה לי מקום. וזה ברור לכולם שלא בגלל הדיירים. אנשים אחרים חונים במקומי ואין לאף אחד מה לעשות. לאף אחד גם לא אכפת כמה שעות עבדתי ואיפה. גם אם אתה משרת את כולם - בלילה אתה מוצא חנייה לבד.
אז מה עשיתי? בהתחלה יצאתי החוצה וחיפשתי מקום בשכונה, ואחר כך התחלתי להיצמד לקירות כדי לתפוס בכל זאת מקום. זה לא מנומס במיוחד, בתור מי שהתקשה לפעמים לצאת בגלל רכב חוסם. אבל אני ממש מתאמץ לא להפריע וחונה דקות ארוכות עד שמוודא שכולם יכולים לצאת.
כך גם עשיתי אתמול בלילה. אין סיבה שהחניון יהיה עמוס במיוחד בסופש, אלא אם כן הוא משמש אורחים בלתי מורשים. אבל למרות שוידאתי היטב שאיני מפריע, כשחזרתי לאוטו היום חיכתה לי הפתעה לא נעימה.
לאורך כל צידו של האוטו הופיעה שריטה ארוכה, מסר ברור של מפתח.
שלושה דברים קפצו לי לראש ביחד, בהבזק מהיר. התחושה הראשונה הייתה תסכול כמובן. עמוק ונוקב ומייאש. כי עמדתי אבוד מול מעשה בריונות שאני יודע שאין לי כלים להתמודד איתו. כמו הזר שכינה אותי מטומטם על הקיר בפייסבוק אתמול. רציתי להעיר, לנזוף והבנתי שאין במי ובמה ואולי גם למה ואיך.
ואז חשבתי על התעוזה, ללכת ולשרוט ככה רכב של מישהו אחר. לקחת את החוק בידיים שאוחזות מפתח, בלי רתיעה ובלי עכבות. הפכנו קצת לכאלה. החוק נחלש בתודעה, הגבולות מטשטשים.
והתחושה השלישית נוגעת אליי, וחוזרת אל ההתחלה. אל מי שאני ואל החיים שאני רוצה לחיות. כי תכל'ס, אולי אני מנומס מדי ומתחשב מדי, ובה בעת לוקח ללב מדי. אולי זה פשוט לא משתלם כל הלחץ והמשמעת והמחשבות.
וזו בדיוק הבעיה, החמורה מכולן. שילך האוטו לעזאזל. זה אנחנו שנשרטים, הממושמעים. כל פעם עוד קצת, עם כל תקרית והשפלה, בכל תקיפה והקנטה. העור נשחק, הפצעים כבר לא מגלידים כמו פעם. ואז בלילה אחד אתה מרשה לעצמך לזרוק את התפוח על הרצפה בחניון, ולמחרת עוקף בצומת, ושבוע אחרי כן אתה כבר מעליב או תוקפני. וכל האיפוק הזה מאופסן במגירות של חולשה לתקופות אחרות, מתחשבות יותר.
כן, שילך לעזאזל האוטו והחניון והבניין. זה אנחנו השרוטים. ואין באופק מי שיסביר שאסור לוותר. שאף פעם, אף פעם, אף פעם, אסור לוותר על הערכים הבסיסיים שהופכים אותנו ראויים להיחשב בני אנוש.
הלכתי לברר אם יש מצלמת אבטחה בחניון. ברור שאין. טוב שכך. לא היה לי מה לעשות עם זה. הפוסט הזה הוא הכי רחוק שאגיע עם זה. דווקא רכב שרוט מיטיב לנווט במסלול החדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה