יום ראשון, 24 באפריל 2016

אמנות רחוב

חבורה של ילדים קטנים עומדים מצופפים ליד קיר, ומעליהם 2 הורים ומדריכה. והיא מדברת בלהט והם משיבים בעניין. והיא מתארת בהתלהבות והם מגיבים בהתרגשות. והיא מצביעה על הקווים והם רואים את הצבעים ואז נוגעים בהם, ומגרדים בהם, ומבינים אותם וסופגים. את הכל - את הציור ואת הכוונה ואת הסגנון והמסרים. ולמרות שהם באמצע הרחוב הם לומדים אמנות מהי, דרך ציור של אומן שבחר לפרסם את היצירות שלו באמצע הרחוב, נטול שומר וזכוכיות וכבוד. רק כך, עם חתימה מעורבלת של זהות בקצה הקיר, ללא כותרת והסבר. 

המבט הראשון מתקומם - מדוע לבזבז כך לילדים את הזמן. הרי כל כך הרבה מה לראות במסדרונות הממוזגים. מה פשר הבחירה לסייר איתם כך, קהל שבוי, בין פיתולי הסמטאות.

המבט השני מבין, והשלישי כבר אוהד. 

מבינים ילדים? אמנות זה לא רק במוזיאון. ותרבות יכולה להיות גם כשחוצים את הכביש. וצדק יכול לפגוש אתכם גם בחנות. ומשמעת יש גם בבית. יצירתיות מתאימה גם לשעורי הבית במתמטיקה. חופש זה משהו שאפשר לקחת גם כשלא זזים מהמקום. אמת היא מושג צבעוני, לא אפרפר. סודות אפשר לגלות גם לעצמכם. מוזיקה היא כמו חלון, עניין של השקפה, אפשר לפתוח כדי לתת לרוח להיכנס, צלילים כמו מספרים יכולים להתחבר ולהתחלק במליון דרכים, ואף פעם לא יחסר.

אתם רואים, ילדים? הציור הזה נמצא בחוץ, על קיר. כולם רואים, אבל כל אחד מבין לבד. אולי יבוא מישהו יום אחד ויגיד לכם שהקשקוש הזה על הקיר הוא בכלל לא אמנות. תשיבו לו, בבקשה, שזה גם בכלל לא קיר. אין קירות בעולם בו ראוי שתגדלו.

יום שישי, 15 באפריל 2016

על מה זה

כשממליצים למישהו על ספר, אז לפעמים הוא שואל על מה זה. ואני מסרב לענות ולפעמים מתעקשים. ומסבירים שבלאו הכי אפשר לקרוא את הכריכה האחורית. אבל כשאני מחזיק ספר אני אף פעם לא הופך ומסובב. מעדיף לתת לו להפוך ולסובב אותי. לא שואל ולא עונה על מה זה.

ולפעמים שואלים גם על סרטים או הצגות, וגם אז לא משתף פעולה. לך לראות, אני מציע, וחוזר לשתוק. כי מה הטעם ללכת לסרט כשאתה כבר יודע על מה זה? טעם מוכר. נעים בתחילה, משעמם בהמשך, מריר לבסוף.

וכשנשאל: איך אפשר ללכת לראות בלי לדעת על מה זה? אני לא מבין. הרי כך התגלה העולם. ואם היה גלוי מראש, ספק אם היו נוצרים בו חיים של ממש, כאלה שיצרים ואהבה מהתלים בעורקיהם.

ולפעמים מגיעה שיחה ממספר לא מזוהה, ואני לא יודע מי ועל מה, וחושש לענות. בהחלטה שאולי אי אפשר למות ממנה, אבל גם לא להיות בה. כי אולי בצד השני של הקו יש.

והוא יבהיר על מה זה הכל.

יום חמישי, 14 באפריל 2016

משוגעים

קבוצה שמחה ורגועה של אנשים ישבה לקפה של בוקר במקום הנחשב עם השולחנות על המדרכה. דיברו על נאורות תחת צל שמשיות. אחר, היה סמוך אך לא הקשיב. כרע ברך לסדר עציצים בגינה סמוכה. בחור צעיר שנראה שזה מקצועו, השקה שתילים צעירים בזיעה, סידר פרחים בגינה של מישהו אחר. זה בוקר של יום חול אחרון השבוע, אך הוא בחול כל יום, גורף בו קווי נוי ארעיים.

ליד דוכן הירקות צעקות חזקות. אדם שיצא משליטה מושך לעברו מבטים והוא מתעלם מהם וממשיך לנזוף. אולי בעוברים ובשבים, אולי בירקות, אולי בעצמו. איש לא עונה לו, לצעקן. מקווים שלפחות יש לו סיבה טובה לצעוק ככה, שלא הטריד מנוחתם לשווא.

וממול, בצד השני של הכביש, יש אדם שמחייך אליי. בוודאי יגלה בקרוב שהתבלבל ואיננו מכירים. אך הוא חולף ועודו מחייך. לא אליי, לכולם, לעולם, לאוויר. על אדי חיוכו הבוטה מתהלך כמסומם עד קצה הרחוב ופונה לסמטה אחרת. החיוך כמו חייו פרוסים לפניו, חושפים הלצה פנימית מתגלגלת.

ואני בוהה בערבוביית האנשים וזועק מבפנים: משוגעים! כך לאור בוקר יום מסתובבים בינינו משוגעים!

כלום אינם מתביישים להפגין כך שגעונם,
ביושבם בשממת בית הקפה,
בחולפם בדממה ליד דוכן הירקות,
בבחירתם שלא לחייך?
ובהתעלמם משליחי האל המרמזים להם לנתץ מסכותיהם ולהצטרף לחוויית הקיום המשחררת.

ובעבור מה נמנעים הם מעצמם? בתאוותם האווילית לנורמליות שלעולם לא תושג.
משוגעים!

יום ראשון, 10 באפריל 2016

שלושה גורמים

מנה שלושה גורמים שהובילו לפרוץ השואה.
נסה להזכר בכולם, או בראשי התיבות שיצרת מהם.
וזכור - ששני גורמים בחיים לא היו מספיקים,
לכל היותר היו מובילים למיני-שואה או קדם-אסון,
ובכל מקרה לא היה בהם די כדי לגולל את העניין בצורה מספקת.
ואל תשכח - שארבעה גורמים זה יותר מדי,
ולמזלינו לא הצטברו,
שאחרת היה מצבינו רע ומר, ואין לתאר.
לכן, הקפד נא למנות שלושה גורמים בלבד,
שהניבו ארבע השלכות,
מהן נולדו חמש מסקנות
ומתו ששה מליון.

אבל בינתיים, אל תתפזר.
מוטב שתתחיל בלמנות את שלושת הגורמים.
רק כך לומדים.

יום שישי, 8 באפריל 2016

סוד האינטיליגנציה

לפעמים, כשאני אוכל כריך טעים, אני מנסה להבין מהי הנוסחה המנצחת לסנדביצ'ים מוצלחים. הרי זו לא שאלה של השקעה, שכן אכלתי כריכים נוטפי מאמץ ומעוטי עניין. זו גם לא שאלה של מחיר. לעיתים אלו הפשוטים והזולים שמובילים את הרשימה. במקום להתלבט ולחפש הגדרה מדוייקת, אני ממהר להכריז שמדובר ב"סנדביץ' אינטיליגנטי".

והיום, שמעתי שיר ברדיו. ונשאלתי: אתה אוהב את זה? הרי אתה לא מתחבר בדרך כלל לסגנון. כן, אני משיב, אבל זה שיר אינטיליגנטי.

אבל מהו הדבר הזה שהופך שיר או סנדביץ' או ספר או אדם לאינטיליגנטי?
רגש.
בניגוד לכל מה שחשבו תמיד,
אבל לא מספיק הרגשנו,
זה רגש.

יום ראשון, 3 באפריל 2016

טיול מאורגן

כשהייתי קטן, שאלתי את אמא שלי: "למה תמיד נוסעים בטיול מאורגן?".
והיא השיבה במשפט שנחרת עמוק, מתחת לעור: "בטיול מאורגן מספיקים יותר".

ואני האמנתי, והפנמתי ויישמתי. ומאז ידעתי שאם רוצים למצות את כל הזמן שיש כדי לתכנן. ואם רוצים לראות כמה שיותר נופים מוטב להתארגן בהתאם. ואם מבקשים להמנע מבזבוז מיותר של דקות מוטב להתחייב לתכתיבי השעון נכון לחקוק לוחות זמנים על אבן, ולחצוב בהן התחייבויות, ולסתת מהם סלעים גדולים שאין להזיזם, ולכבדם מפאת כובד משקלם הרובץ על הנשימה, המבקשת להספיק גם את התחנה הבאה, ומשם אל המנוחה הקצובה, שבסופה תנועה ממוכנת.

כי בתור ילד, מי יכול היה להעלות על הדעת, שהמסלולים הכי מסוכנים יכולים לחכות לך בבית, מתחת לאף.
ומי יכול היה לדמיין, שאין דבר יותר בזבזני מלהיות מאורגן, שהדייקנות הזו שגויה, מעוותת, מטעה.
ובעצם, אולי רק ילדים יכולים לדעת. שההספק הכי גדול הוא כשמתמידים בשביל שאינו מסומן, בשביל עצמך. שהנופים הידועים נשקפים למאורגנים, אך הנופים הקסומים באמת ממתינים לנועזים, נטולי השעון והמפה.

כי אם כבר לקצר את הדרך, מוטב לעשות זאת עם כנפיים. 

בסוף המסלול, במבט היגע לאחור, יש שיחשבו כמה הספיקו. 
ויש ילדים שיימנעו מכך,
רק יסירו סנדלים מאובקים,
ישקעו לאחור בשלווה,
ויתענגו על ליטופיו המרגיעים של העולם, מסתובב בבטחה, מונח בכיסם.

יום שבת, 2 באפריל 2016

מתחת לשטיח

בכל פעם שאני חושב על הביטוי לטאטא תחת השטיח, אני נזכר בשטיח הגדול והכבד שהונח דרך קבע בסלון ביתה של סבתי. מעולם לא הונח בשיפוע, מעולם לא היה מלוכלך. כראוי לתרבות הגרמנית שיובאה בשנות השלושים לתל אביב, בה הטיל הדיוק מרותו האיתנה על החריג והשונה.

רק לעיתים, מן הסתם בזמנים קבועים וידועים מראש, נשלף השטיח והונח על מעקה המרפסת, בהמתנה למוט הניקוי שהמתין בארון למועד חבטותיו הקצביות. ובתום הטקס, שבו המקל והמרבד למקומם, והסדר אל כנו.

ולפעמים אני מדמיין עצמי מתגנב באפלה אל קצה השטיח, ובלי היסוס מניפו חזק אל חלל האוויר במשיכה נחושה אחת. ובכך נותן דרור משחרר לכל העננים שהוחבאו תחתיו במשך השנים: ענני הבושה והכזבים, ענני הסודות והמבוכה, החשדות והספקות, ההסתרות והשמועות. ובסוף עוד ניעור קטן להפרדת השתיקות העקשניות שוודאי יאחזו בשולי השטיח בקנאות, מבקשות לזכות עצמן בעוד כמה רגעים של תהילה בהיסח הדעת.

ואז הייתי נשען לאחור ומביט בכל עננת האבק הזו מתפזרת, שוקעת לאיטה במרחקים, חשופה לאור. ובניגוד ממה שהזהירו הסבים והסבתות, דווקא בתוך כל הוצאת הלכלוך הזו, היינו כולנו מתחילים סוף סוף לנשום.

שטיח גדול היה. מרשים. לא יודע איפה הוא עכשיו. בבית שלי אין שטיחים. גם לא וילונות.