סודות התחבורה

בצעירותי נכחתי באחד הימים בכנס עירוני בנושא תחבורה. הנושא לא עניין אותי כלל, גם לא המשתתפים. רק דלתות הכניסה לבית המלון המפואר שנפתחו בעצמן לבואו של אורח. נלהב מן המחווה הפלאית עברתי ושבתי בשערי ההיכל מספר פעמים.

במרכז הדיון ניצבה כתמרור שאלת כל השאלות: מהו הגורם המרכזי שמייצר הכי הרבה אתגרי תחבורה. מומחים ובעלי דעה נעמדו אחד אחרי השני ושפכו את מרכולות הידע והניסיון שלהם. אחד התמקד בכבישים והשני במסילות והשלישי ברמזורים. והקהל דן והתווכח והתלונן והתלבט.

ורק לקראת סוף הכנס ניצבה מדענית צעירה בעלת שם והילה וקבעה נחרצות: זה האנשים. הם לא יודעים לאן הם נוסעים. בוחרים את הדרכים הלא נכונות. מושכים זמן ועושים תאונות. לא מתוכננים. לא מכוונים. הם אשמים.

ובשקט שנוצר אז וברעש של עכשיו אני יודע שצדקה. אחד אחרי השני מצטופפים בדרכים שמובילות למקום הנכון אך לא בשבילך. קשובים להנחיות מדוייקות בקול מתכתי ומתעלמים מסימני הדרך, תמרורי הנוף.

בקרוב אחזיר את האוטו. בקרוב אשוב להיות הולך דרך. וכשאחצה את הרחוב כדי להגיע לצד השני אוודא שוב ושוב מכל הכיוונים שזו הדרך שלי. שבטעות לא פגעתי וברחתי.

תלוש מהמציאות

"איזו פנסיה יש לך?", היא שואלת. ואני מודה שאיני יודע. היא איננה מאמינה ואני מתעקש. "לא פותח את התלוש".

"בטח יש לך תקציבית", היא אומרת. "אחרת לא היית מבקש לעזוב". ואולי אמרה בדיוק הפוך.

מישהו פעם הסביר לי שבחישוב לא מדוייק יחיד של תנאי הפנסיה אני יכול להפסיד מליון שקל.

מישהו אחר אמר לי פעם שלא יעזוב את מקצועו המשעמם כי הפנסיה כבר באופק.

אולי הייתי פותח את תלוש המשכורת, אם היה מסתתר באחד הדפים שם חישוב מדוייק של שווי יום בחיינו. האם בכלל ניתן לאמוד חירות? ברור לכל שחירות אמיתית ומקורית עולה הרבה יותר מהחיקויים הנמכרים בכל חנות. האם ניתן לכמת אושר? ידוע שמחירו קבוע ואין נהוג להעניק בו הנחות. האם ניתן לתמחר שקט? ולנכות ממנו מיסי רעשים וזוטות?

אין מתנה גדולה יותר שיכול אדם לתת לעצמו מאשר התעלמות מסוג הפנסיה שלו. מאשר להימנע באופן שיטתי מפתיחת התלוש. מי שסובר כי נתחרט על כך בזקנה, טרם הפנים את סיבות החרטה האמיתיות.

תחנה בקו

הוא ממתין בתחנה כאחד האדם, אינו מביט בשעון היד המיושן שלו. היא קמה מוקדם בבוקר, פותחת חלונות ומכניסה אור ואוויר לדירה.

הוא מבחין באוטובוס מגיע בקצה הרחוב ואוחז בתיקו. היא עוברת על רשימת המשימות שהכינה אמש לקראת היום שיבוא.

הוא מאיר פניו לנהג ומברך אותו בברכת בוקר טוב, וזוכה לתגובה נרגשת. היא פועלת מהר, מבצעת מספר משימות במקביל, הקצב משביע רצון.

הוא מביט אל החלון ובוהה בנופים מוכרים, מתעלם מהסקרנים המתעדים אותו במכשירהם. היא תסיים לפני הזמן המתוכנן ותספיק עוד משימה או שתיים.

הוא הגיע ליעדו ויורד, נינוח ומרוצה. היא מתיישבת לאכול משהו מותשת, אך שבעת רצון.

הם שמחים, מסופקים. ניצלו את הזמן כהלכה, ביעילות. שניהם הגיעו לכאורה ליעדם.
אבל בסוף היום הוא יודע, שהוא שר לענייני כלום ושום דבר, ושהצניעות המופגנת בהלכותיו מתגמדת נוכח הבזבוז הזועק בהיעדר עמלו.
והיא, השלימה בדקדקנות משימות של יום, שלא קידם אותה לשום מקום, שלא קירב אותה אל מחוזות חפצה, שחימם את הראש ורוקן את הלב.
שניהם ירדו בתחנה הנכונה, בקו שאינו מגיע לשום מקום.

העולם מלא ביעילות וחסכנות למראית עין. ובעולם המהות, במקום בו הלב פוגש באמת, חגיגת הבזבוז הנוראי אינה פוסקת לעולם.

הרי גורל

נשים הרות נושאות בתוכן חיים חדשים. ויש בהן כדי להציע הזדמנות חדשה לעולם, סיכויים להתחיל שוב, טוב יותר וחזק יותר. ולהפוך את הקיום למוצלח, ולנצח את הרוע, ולרפא את הכאב. מתהלכות בתמימות בתוכינו, ובתוכן נוצרות תקווה.

וגברים, גם הם הרים. נושאים בתוכם מבלי משים חיים חדשים. ויש בהם כדי להציע הזדמנות חדשה, וסיכויים להתחיל מחדש, טוב יותר. ולשפר את קיומם ולהפוך אותו מוצלח, ולנצח מתוכם את הרוע ולרפא את הכאב. מתהלכים בתמימות ומביטים על עצמם במראה, ואינם יודעים כי בתוכם תקווה.

כי גברים אינם אלא קליפה, פוטנציאל למשהו גדול יותר. הם הרים הנושאים בתוכם גבעות גורל. שרק אם יצליחו לילדן ולהוציאן לאור, תהפוכנה להרי גורל. אז יינתקו ההרים מגורלותיהם. הגורלות יישפכו למים הרבים, יהפכו לימים גורליים, עמוקים ושלווים. והרי הברכה, ייקבו את הדין, ילטפו עננים, יתייצבו מול הרוח, ימציאו פסגות חדשות, תקוות.

כמו חורף וקיץ

אתה מבין, הוא מסביר, ואתה מבין.
זה כמו חורף וקיץ, שמחוברים בגעגועים אחד לשני. כמו המבט החולף בדלת היציאה על מה שלא קנית. צביטת הקנאה המטרידה הזו. התמרור הזוהר בראשית הדרך האחרת.

אתה רואה, הוא אומר, ואתה שומע.
זה כמו הסחרחורת שאתה מקבל לפעמים מול תפריט האפשרויות. זה הילקוט הכבד על גבך עם כל העצות הנכונות שהשלכת. כאב האזניים כשנשמעים המשפטים היפים שמישהו אחר אמר.

אתה קולט, הוא מחייך, ואתה שותק.
זה כמו הילת החרפה שנוקשת בך כשכולם מתגאים. חריתת החרטה על הצוואר שלך, בדיוק בנקודת המפגש שלו עם הכאב. זו עצימת העיניים מול הנוף והמבט החודר באפלת החדר. חדירת חדרי הלב אל קירות התבונה.

עד מתי, אתה שואל, והוא עונה.
עד שתוריד את המחוגים האלה מפרק היד.
ותתן זמן לפרק חדש.
אתה יכול, הוא מבטיח, ואתה מאמין.

צלחת מעופפת

בסוף השבוע, מגיעה הצלחת המעופפת לשיא גובהה. והיא מרחפת לה בשמיים פתוחים בין ענני רכילות ומשבי רוח שטות. נושאת עליה שיירי ארוחת בוקר תל אביבית וקפה רותח למחצה ומוקצף בחלקו. ובדפנותיה נדבקים רמזים לאבק כוכבים משיטוטיה בחלל האינסופי.

והבוקר על הצלחת אינספור אמירות ותכניות, ביקורת על ההנהגה וטענות על הממשלה וטיעונים על הכלכלה וחרטות על התעסוקה וגידופים על החברה וקובלנות על התעשייה וחישובים על המחשבה. הצלחת מתמלאה ואינה עולה על גדותיה. יש בה מקום להכל, בלי חשבון ובלי עכבות. מנה אחר מנה היא נשטפת בצדק, כל כך צודק וכל כך נכון. צדק שהוא נחלתו של יושבי בית הקפה הזה בלבד, ואיש לא יבין זאת מחוץ לשולחנות שכאן, זר לא יבין זאת לעולם. רק כאן מועצת החכמים, רק כאן מושב הפוסקים הנאורים המבינים שבפיהם דבר תורה. ומי טען שאין עוסקים בהלכות ובמשנות שבת בתל אביב...

ומחר, בשעת בוקר לא מוקדמת מדי, תנחת הצלחת המעופפת על הקרקע. וממנה יצאו שפופים הנשגבים שעתה שבו לדמותם האנושית. ישובו לכאן בסוף השבוע להמראה נוספת, עטופים בחליפות החלל שלהם. לא מפריע להם שאין בחלל כובד משיכה. זה קיומו במהלך השבוע שמכביד עליהם כל כך.

רופאים, שוטרים, ספרים

אם יש אנשים שאני חושש מהם, שהכניסה למשרדם תמיד מלווה אותי דריכות מהולה בכוסית חשש על קרח, זה רופאים, שוטרים וספרים. כי האנשים האלה אף פעם לא עושים לך הנחות. הם מציגים לך את המציאות כמו שהיא, בלי תירוצים או הקדמות. מציבים מראה, מציגים נתונים שמסבירים לך כמה שגית. עד כמה חשבת שאתה הולך בדרך הנכונה, במהירות הנכונה, אבל בעצם דפקת לעצמך את החיים, ועכשיו כבר מאוחר מדי לתקן. מצב הבריאות לא ישתפר, העבירה כבר בוצעה, השיער נשר. הבשורות הנוקשות והאכזריות של אלה לא עושות לך הנחות אף פעם.

כאילו הציבו אותם בקצה השני של הסקאלה, הרחק ממקום מושבן של אמהות וקופאיות. אלה תמיד עושות לי הנחות. ממתיקות לי את החשבון הארוך בחיוך קצר, ומסבירות לי שאני לא חייב לשלם את מלוא המחיר. הן מוכנות להתחשב, להשלים עם טעויות, לזרוק איזו מילה טובה או המלצה, ולקבל אותי כמו מי שאני.

אם הייתי יכול לגשת אל רופאים, שוטרים או ספרים בשקט, בלי שאף אחד שם לב, ולבקש מהם הנחות, זה יכול היה להיות נפלא. ובעצם, לפחות ממה שכתוב בעיתונים, חלק מהאנשים כבר גילו איך להגשים את החלום הזה.

ועבור היתר, החיים ממשיכים כסדרם. מביטים בחיוך מריר על האירוניה הנובעת מהאופן בו אנחנו חולפים בימים רגועים באדישות על פני כרזות המבטיחות לנו הנחות, ואז - כשאנו באמת זקוקים ומייחלים להן, הן לא מגיעות לעולם. את המחיר משלמים במלואו, דווקא כשאתה כל כך רעב להקלה.

ואיפה אלוהים בכל הסיפור הזה. יש ימים שהוא אוחז בי בהנחות, ואחרים בהם זונח לאנחות. בחיי שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, והחיים שלו דבש. אולי חוץ מהפעמים שהוא צריך ללכת להיבדק, או להיעצר, או להסתפר. בטח אז ממש רועדות לו הידיים. יש כאלה שמרגישים את זה בנפאל. 

החזאי אומר

החזאי אומר שעד סוף השבוע יעלמו המשקעים, שרוחות טובות וחזקות יגיעו מרחוק ויגרשו את העננות. הוא מבטיח חמימות שמשית בהמשך, שיעשה בהיר יותר, שיתפוגג הערפל. יהיה אפשר לצאת החוצה, להתאוורר, להתעטף בקור רוח. הוא טוען שיהיה נעים במיוחד במקומות הגבוהים, שיעשה נוח מאוד, אביבי. שיהיה יותר אור, והוא ידעך מאוחר יותר.
המשכילים מאזינים לחזאי ברדיו מדי בוקר;
וברי המזל שומרים אותו לצידם, כל עונות השנה.

בשירות הוד מלכותה

אישה מהודרת נכנסת לחנות מסוגננת. הטעם שלה, כמו החנות הזו, יקר ומוקפד. היא באה לבחור קופסאות אכסון, מהסוג הנכון. מעניין כיצד תגיב כשתבין שקופסה מעוצבת כזו הובילה אותה לחנות הזו הבוקר. שבקופסא כזו, פחות או יותר, היא מתגוררת.

****

כשיצאנו מהמוזיאון הבריטי המתין שם בחור צעיר שחילק גלויות מיותרות. שני דברים אני זוכר ממנו: את החיוך הנבוך, ואת הרעד. כמה קר היה לו. גם להם היה קר, לזוג ששכב מחוץ לרכבת התחתית עם סמיכה בלויה עליהם. הם ישבו שם מקופלים יחד, וקראו במשותף בספר. העיר הזו מחולקת לשכבות כמו העוגות היקרות בחלון הראווה. מעל אנשי העסקים בקומות העליונות, באמצע קרם תושבים, ומתחת תחתית הזועקת לחמלה. תוכלו לקרוא עליהם בספרי התיירות תחת אזהרות הכייסות.

****

לפעמים, מגיח משומקום הבזק מהילדות. משהו שראית או הרחת מציף בך חוויה נושנה שאתה לא מצליח ללכוד במילים. מוזר, בספרי מדע בדיוני אנו קוראים בהתלהבות על יקומים בהם מתקיימים מרחבי העבר, ההווה והעתיד יחד, אבל כשזה מתרחש במציאות אנחנו מתעלמים. לפעמים מכים בי הבזקים מהעתיד. אני לא מפסיק לחכות להם.

****

48 אחוזים מתושבי לונדון אינם מקומיים. זה מטריד כשאינם יודעים היכן הרחוב שאתה מחפש. זה מתמיה כשאינם מכירים את ההיסטוריה המקומית שעיצבה את מקום עבודתם. אבל לפחות המבט שלהם מבין ומנחם כשאתה יוצא בלי לקנות כי יקר לך.

****

האויר הוא הדבר היחיד שניתן כאן בחינם. כלומר, רק החלקים בהם לא עוברים גלי האינטרנט המסחרי. וגם האוויר המועט שאינו עולה כסף, מזוהם. יום אחד יהיה טהור. ויקר. יחייבו אותך לנשום. זהו מהלך ההיסטוריה.

****

תחנות הרכבת באירופה יפות ומרשימות. יכולות היו להיות מושלמות אלמלא גלגול הצחוק המעיק של הגורל, המתפקע למשמע קול יהודי אומר משפט תמים שכזה.

****

אני שמח שאין לי עט נובע. הכתיבה שלי נועדה לפנקסים, למשפטים קצרים ברכבת התחתית. ובכלל, אני מדמיין, אין הילת כבוד מרשימה יותר מזו המונחת בידיו של סופר, המתפרנס רק בזכות כשרונו ורעיונותיו. אם אמנם כך, מדוע הוא ראוי להערכה רבה יותר מיועץ מוכשר או עורך דין ממולח? אולי הכל תלוי בתחנה בה תבחר לרדת. כמה מהר תבחר להימלט מקסמי התחתית.

מרפסות לונדוניות משולשות

מול המוזיאון לאמנות מודרנית בלונדון צמחו בנייני מגורים. סגנונם מציבם ראויים להיכלל בין מוצגי המוזיאון והשוטטות ביניהם כאילו ממשיכה את הסיור, ומרחיבה את מפת המיצגים.

פסגת תחכומם במרפסות קטנות יפות משולשות בקצה כל דירה. מוקפות בזכוכית, הן אפשרו לכל דייר לעצבם כאוות נפשו. אחד הציב בהם שולחן עבודה ושלוש כרזות דומות. אחר הניח שם פסנתר כנף מרהיב על שטיח בהיר. שלישי הסתפק בספות לאירוח ולמחשבה.

אני מבחין בשלוש הכרזות מעל שולחן העבודה ותוהה מדוע נתלו דווקא הן. פתע אוחזת בי התובנה. לא רק על טעמו של הדייר נתלו, לא רק לשירות ענייניו. שהרי חלל שקוף הפונה אל החלון אינו יכול להיחשב עוד כפרטי. והזכוכית שהייתה אמורה להכניס אור אל החדר אינה אלא חלון ראווה מן החוץ. וכך, באורח פלאי ומקומם, הופך המרחב האינטימי והאישי ביותר, לנחלת הכלל. כל אחד יכול לחלוף, להתבונן, למתוח ביקורת. העיצוב האישי מושפע כולו מטעם ההמונים, מהשאיפה הנצחית לרצותם, לשעשע אותם במחיר חשיפה מוחלטת. להעדיף את ריצויים על פני כל דבר אחר.

ומבלי משים, בהחלטת אדריכל, נעשות המרפסות רכוש ציבורי ולאחר מכן יצירות אמנות. וביצירה קשה לעבוד וקשה לארח. כשאתה ביצירה, אתה מרגיש אורח בביתך, זר בחדרך. האומן פורח כשאיש מהות העבודה קמל. הוא לא ביקש את הפרסום, הוא מנוכר לו.

ואולי מעתה שיבקש לעבוד, ישב במטבח. או אצל חברים. שם אין שולחן עבודה ולכן איש אינו מביט מבחוץ. ואולי בכלל יבין את המבוכה ויעקור את המרפסת מביתו ומליבו. עד אז הפך הבניין למיצג והאדם לאומן. מצוי כל היום במוזיאון. בית אחר כבר אין לו. גם מתוך גופו היה נמלט אם יכול היה. קופץ מהמרפסת.

שלוש עצות לילדים

1. אלוהים

אמרו לכם, שצריך להאמין באלוהים. כי אלוהים הוא הסיבה לקיומנו בעולם, ואלוהים יודע להבחין בין טוב לרע ואלוהים שומר עלינו קטנים כדי שלא נתבלבל ונרצה להגיע לשמים.

אבל האמת היא, שהסיבה לקיומנו פועמת ברגעי חסד של משב סוחף, כשפנינו אל נוף עוצר מחשבה, כשרגלינו על פסגת התרוממות רוח. ורק אהבת אמת מבחינה בין טוב לרע. ואהבה עצמית היא הדרך לצניעות, ובלבד שתהא היא כנה ושלמה.

לכן ילדים, המנעו מסגידה לאל. תנו לו להאמין בכם.לשחררכם מכבלי תפילות. לטהרכם מעול מצוות ואיסורים.

2. מים פושרים

ההוראות על הסבון ברורות ומדאיגות: שטפו היטב במים פושרים כשחודר חול הנדודים לעיניכם. נקו את העיניים כשדואבת בהן זיעת העמל הרב. הוציאו מהם את הבזקי החלומות, את נצנוצי הדימיון ואת אורות התעתועים. הזרימו מים פושרים והקציפו סבון. וודאו את ניקיון מבטכם וזכות התבוננותו. מנעו מהלכלוך לטשטש את בהירות הקווים ונחרצות הדעת. מלאו עצמכם בתחושת הבטחון הנעימה של הקרצוף הפושר.

אך במקומות מסתור סודיים, מתחת לציפורניים ובעומק העור, שמרו בחשאי זכרון אסור: גן העדן מלא ילדים שנצרבו. מחיר יקר שילמו, והיו משלמים אותו שוב.

3. מצבות

המבוגרים אינם מבינים דבר. הם בנו מצבות של זיכרון והעניקו אותם למתים, שאינם עוד. ואתם, בנו מצבות לחיים. בנקודה בה התרגשתם לראשונה, במקום בו הבנתם, על שפת הנהר בה נסחפתם, בעמק בו זרעתם את עתידכם. שמרו נפשותכם מבטי קברות והקימו שדות זכרון לחיים. הקדישו רגעי התייחדות לאלה שעוד ישנם.