יום שבת, 31 במאי 2014

דיוק

לפעמים, כשאני כותב, והרעיון מובנה בראש והכתיבה זורמת וקולחת, אני יכול לעצור לדקות ארוכות, לפעמים אפילו ליום, כדי למצוא את המילה המדוייקת שתבטא את מה שאני חושב. זה לא עניין של מה בכך, גם לא דקדקנות מיותרת. זו המחוייבות הכנה והמוחלטת שלי להביע בדיוק את מה שאני חושב, להעביר את הטון והרגש המושלמים שיבטאו את הלך הרוח, להציב את הצלילים הנכונים במנגינה כדי למנוע תחושה של זיוף. זו החירות של האמן להמתין עם יצירתו עד יגיע משלוח הצבע המתאים למכחולו. זו נכונותו של המדען להמתין עם מחקרו עד יומצא הרכיב הנחוץ לו. זכותו של המחזאי להעסיק רק את כותב המנגינות שהוא חפץ בכשרונו. אנו מתפשרים כל כך הרבה פעמים ביום, ובנקודות מסויימות אנחנו עוצרים והופכים לקשוחים באורח קיצוני. אנחנו לא מוכנים לייצר תחושה של כמעט או בערך ברעיונות הכי עמוקים שלנו, הכי כמוסים. לפעמים יש רק פועל אחד, תיאור מסויים, דוגמה נקודתית, שיכולים להעביר את המסר, לשרת נאמנה כצינור בטוח בין תודעת הכותב לעיני הקורא. וברגעים האלה, בהם משתכנע היוצר כי נחוצה החרב החדה ביותר כדי לשייף את המסר ולסגנן אותו ללא ויתורים - מוטב להמתין עד תגיח המילה המדוייקת והמושחזת, נכון לחכות.

אבל כל זה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא, שרק כאשר אני לובש את החולצה המתאימה בדיוק במידתה ובצבעה, ורק כשאני בתספורת המדוייקת, אני זוכה לתשומת לב ולהערכה מרשימים. חשוב להקפיד ולדייק בדברים האלה. העולם לא שייך למחפפים.

יום שישי, 30 במאי 2014

משל הטפטוף

מכירים את זה שאתם שותים משהו מבקבוק והוא מטפטף? אתם בוחנים את הבקבוק מכל צדדיו ורואים שאין בו כל פגם וממשיכים לשתות, ושוב טפטוף מורגש בקצות היד. אתם מביטים על החולצה שלכם. זו האהובה עליכם. לא יתאים בה כתם שוודאי לא ירד. שוב בחינה של הבקבוק. הפעם מקיפה ורצינית, במטרה לאתר את הסדק ולאטום אותו לנצח. אבל הבקבוק תקין והטפטוף נמשך. פשוט לא היום שלכם.

ואז אתם מבינים שגם הפקק עדיין ביד שלכם. הפקק המטפטף.

ובוודאי נמלאת תודעתכם בלקחים אינספור על האיש שמנסה למצוא את הבעיה במקום הלא נכון, שלא אבחן כיאות את האתגר. על הפתרונות המפתיעים של החיים, על הרמזים הנחבאים, השכחה. על הקריצה הקטנה של הבקבוק שצריכה לשלוח אתכם לחשבון נפש. לאתר בדקדקנות את טפטופי חייכם, היכן אתם סדוקים, היכן פקוקים, היכן אטומים.

אבל לא לשם נודדות מחשבותיי. כבר לא. אני פשוט ממליץ להמשיך לשתות. שיטפטף.

כבולים

"...religious dogmatists' problem is exactly the same as the story's unbeliever: blind certainty, a close-mindedness that amounts to an imprisonment so total that the prisoner doesn't even know he's locked up...", David Foster Wallace

האמת היא שהוא בכלל לא היה בטוח שהוא כזה. כשהצליח לנתק את הכבלים היה זה במקרה. טעות מהסוג שאחר כך בונים עליה מיתוסים ואגדות. תוצאה אקראית שבני האדם נוטים לטשטש בסיבתיות מלאכותית כדי להציף ריקנות חייהם במהות הגיונית. אבל הוא בכלל לא התכוון. האזיקים נשברו במקרה, והוא  התפתה לפרק את היתר מתוך סקרנות בלתי מוכרת שהתעוררה בו. תוך כמה דקות הוא כבר היה בחוץ.

רק כשפגשה בו השמש הוא הבין את העניין. שהכל עד עכשיו היו צללים על הקיר, שהחלומות שלו היו מבויימים על ידי אחר. הוא לא ידע עד אז שהיה עליו להיות מאוכזב, או כועס. רק אז למד שבעצם היה עליו להתגעגע לנופים שלא ידע על קיומם. מצחיק שכך התבהר במקרה. שרק בבהירות הזו למד מה זה חושך.

אבל בניגוד למה שנהוג לספר, השיעור האמיתי הגיע רק אחר כך. העצים קראו לו, ההרים זעקו את שמו, גלי הים התפללו לבואו. אך הוא לא שמע קולם. אזניו פגשו קריאות אחרות. הוא שב פנימה אל אחיו והם הטיחו בו עלבונות וקללות, השפלות ואיומים. כשהתקרב לשחרר אותם הם נשבעו להמיתו. העלילו עליו עלילות והתבדחו על חשבונו. הם בזו לו ולדבריו והצמידו לו כינויים מזלזלים. והוא לא זז מקרבתם. לא שב אל השמש.

ורק שם, בשפל עלבונו המאוס, בחרטתו המייסרת על שיצא אל השמש, בדבקותו העלובה בחברת ההמונים, הבין לראשונה, כמה כבול הוא.

יום חמישי, 29 במאי 2014

אשת הצייר

בבית הקברות בקריית ענבים,
עמד מדריך שחוק וגמגם שאלה.
ובהעדר תשובה, פסק שהיא מעולה.
דיבר, ברבר, אף חידוש לא העלה,
שום פרט חדש לא גילה.
בלה-בלה-בלה.
רק עוד שאלה ועוד שאלה,
וזהו - חלפה שעה עגולה
והגיעה העת לפיזור ההמולה.
עוד הפעלה ננעלה, ללא שום הבשלה.
והנוכחים - כמו נותרו בנקודת ההתחלה.

מאחוריו, ניצב שלט קצר:
"כאן נקבר...
...הצייר".
כאילו במכחולו קברו צויר,
כאילו במקצועו מותו הוגדר.
כך בחר וכך נגמר.
ובצידו, שוכבת רעייתו,
ועל קברה נזכר:
"אשת הצייר".
זכתה לקיומה
בזכות שנפטר.

ומעליהם משקיף קבר בנם,
החייל המעוטר.
דומם בלי שאלות ודיונים,
בפשטות, ממוסגר.
נתון מוגמר.
זה מה שנותר אחרי כל המלל המיותר.
פשוט
רהוט
וקר.

מה נשאר מהעבר, מה נשאר...
תלוי במי שיספר, באיך יסופר.
מה שפעם נולד מזמן כבר נקבר.
מן החלומות נותרו רק אפר ועפר.
כשישכח הכל לא יוותר דבר.
פרט לאב ובנו,
וביניהם לנצח,
אשת הצייר.

יום שלישי, 27 במאי 2014

צלילי צללים

מי שזוכה להשכים רגע לפני אור הבוקר, יודע לפני כולם כיצד יראה היום החדש. והוא לוחש עצות והמלצות לשמש. ונערך לפני כולם לבאות ורואה את צבעיו המופרכים של אופק בזריחתו. וידע בלבו מאין הכל הגיח והחל.

מי שמוצא עונג במחבאי אחורי הקלעים, יודע לפני כולם מה תהיה תפאורת המחזה. והוא מביט בקהל ביהירות של אמן סקרן מוגן מבעד מסך. ולעיתים כלל אינו רוצה לצאת אל הזרקורים מחשש כי ייצרב עורו הרך ומבכר הוא את אפלולית החדרים האחוריים.

מי שחש בנוחות בצללים, בחללים נסתרים, וודאי יזכה לנקודת השקפה ייחודית על החיים. של רואה ואינו נראה. עד שקוף על סיפור המעשה, מביט מן הצד על עלילת חייו הנרקמת.

ויום אחד יגלו, רגע לפני עלות השחר, באחורי הקלעים ובצללים, כי לא ספגו די אור בנשימתם. לא שכבו נטולי תכלית ומהות על גבעה ירוקה בלב, מוצלבי ידיים בשתיקה. חששו זמן רב מדי לצאת לאור. והוא, לא המתין לבואם. קרא להם לבוא ולא נענה. עד שנכזב, עד שהחשיך.

יום שבת, 24 במאי 2014

הודעה בדבר החלפה

חברים, קרובים, עמיתים ומשפחה,

הנני להודיעכם רשמית באגרת זו על החלטה חשובה שקיבלתי לא מכבר, ושתשפיע באופן עמוק ויסודי על יחסיי עם כל אחד ואחד מכם. החלטה זו התקבלה על ידי בדעה צלולה ובכובד ראש, ויש בה כדי לבטא את עמדותיי והשקפתי ביחס לטיב היחסים הראוי ביני לבינכם.

אם כן, ללא הקדמות נוספות, אני מצהיר בזאת על החלטתי כי החל מסוף חודש זה, יחליף עמוד הפייסבוק שלי את זהותי הממשית. כל קשריי, שיחותיי ומגעיי עם כל אחד ואחד מכם יעשה מעתה ואילך רק דרך עמוד הפרופיל, וללא כל קשר ישיר ביני לבינכם באופן בלתי אמצעי. אני מבקש ומצפה שתכבדו את החלטתי זו ותבינו את שיקוליי.

לא בקלות נולדה החלטה זו בראשי. קדמה לה עייפות מצטברת - לוודא פעם אחר פעם כי אני לבוש בבגדים הנכונים, שזוף במידה המספקת, אומר את המשפטים הנכונים, וזוכה לאהדתכם המיוחלת. עתה, המלאכה הזו מאחוריי. באמצעים טכניים פשוטים אוכל לוודא כי אני נראה כפי שאתם חושבים שצריך להיראות, כי החיוך שלי מביע שביעות רצון מחממת לב ומנחמת דעת, וכי הטקסטים שאפרסם יהיו ערוכים ומהוקצעים. לא אעשה עוד טעויות של פליטת פה, לא תהיינה מעידות של אי התאמת צבעים או תסרוקת שאינה הולמת. מעתה הכל יהיה מושלם, כפי שאנו רוצים ומאמינים שצריך.

מכם - אני מצפה שלא להתפתות. אנא, אל תתגעגעו לחיבוקים חמים. לשם כך הומצא כפתור הלייק. אל תבקשו להיפגש, נלבן את הסוגיות בצ'אט. אפילו מקומי המדויק אינו רלוונטי כאן, אף כי תוכלו לקבלו לעיתים אם אחפוץ בכך. אני מעדיף לנהל את חיי באופן הזה בעיקר כדי להקל עליכם לקבל אותי כפי שהייתם רוצים, אך גם בעבורי - כדי שאוכל לנוח מעט מהמולת הקיום הזו, ולהשתקע בעניינים כבדי משקל ספון בחדרי מוגף הוילונות.

כשתזמינו אותי לשמחותכם, מבטיח לאשר הגעתי ולהוסיף שמי כנוכח. לעיתים אף אתייג עצמי בקרבתכם כדי שנוכל לשקף הרמוניה של חברות משפחתית לעולם. אצחק מסטטוסים משעשעים שלכם. אשבח את טעמכם המוסיקלי, אמחה יחד אתכם נגד מטרות חברתיות מוצדקות, אשתף תמונות מביכות של חתולים וילדים. איש לא יחוש בחסרוני לעולם, וגם אתם לא. יהיה קל לוודא זאת, ונפעל לשם כך יחד.

במידה רבה, כבר התחלתי את התהליך לפני חודשים, הזרעים כבר פוזרו. ממילא נוצר פער בלתי סביר בין קיומי הממשי לדף הפייסבוק, עד כי אם ייפגשו שתי ישויות אלה במקרה ברחוב, וודאי לא יזהו זו את כפילתה. אני מתרשם כי חלקכם עוברים תהליך דומה בימים אלה, ואני מברך על כך. תוכלו, כמוני, לעבור אל השלב הבא והמתבקש, ולהשלים גם אתם שעות מנוחה וטעינה הנחוצים לנו כל כך.

ביום מן הימים עוד יילמדו בבתי הספר על התקופה הפרימיטיבית בה בחרו האנשים לצאת ולהשתזף בכוחות עצמם מחוץ לקירות ההגנה. עוד ידונו וינתחו את תודעת החברה בתקופה המיושנת הזו, שבחרה להתעלם מהעוצמה הנפלאה שמספקת לה הטכנולוגיה. נהיה אנו החלוצים שלא מהססים למצות את הפוטנציאל. נניח סוף סוף בצד את החובות הכבדים הנגזרים מקיומינו הממשי, נשיל את אילוצי האופנה והתודעה המייסרים, ונפנה להתכנסות אל הריק החמים והנוח.

כאן, במרחב הוירטואלי, כל כך רגוע ושליו. זוהי הקלות הבלתי נתפסת של הזהות. כאן מתגשמים חלומות בהבזק מחשבה והמגע כל כך נוח ונעים - בהסטת אצבע נעים המסכים מקצה לקצה, ממתינים לפקודתנו. יש כאן מקום לכולנו, ואני מצפה לראות את כולכם בהקדם. או לפחות את מי שתבחרו להיות. עד אז, המשיכו להנות מאור השמש. גם היא זוהרת ונעימה כשהיא רחוקה. לכו תדעו, אולי גם היא רק בבואה וירטואלית של איש ספון בחדרו, המבקש לשפוך אור מלאכותי על עולם נטול מהות.

שלכם,

https://www.facebook.com/shlomi.pasternak

יום שישי, 23 במאי 2014

אחרי שהאורחים ילכו

אחרי שהאורחים יעזבו, איש איש לביתו,
אנו נחזיר הכל למקומו, ונוודא שהכל נקי ומסודר,
נסתכל בסיפוק על כל מעשה ידינו,
על מה שהצליח וזכה לשבחים, וגם על מה שלא,
נקפל את הזכרונות והסיפורים שאספנו, ונאפסנם במגירות,
נטאטא את הפירורים המרים שנצטברו על הרצפה,
נבריק את החלונות שנתכסו אבק וחסמו מעינינו את הנוף,
נכבס את הכתמים שחשבנו שלא ירדו,
נשטוף במים צוננים שאריות חיים,
נשליך שקיות חרטה אל הפח, אל מקומם הטבעי,
נתלה את התמונות הישנות והאהובות על הקיר, נותיר מקום לחדשות,
נפזר זר פרחים צבעוני במרכז השולחן, מגוון ובוטה ומפתה.

אחרי שהאורחים יעזבו,
בשעה מאוחרת בלילה טרוף מחשבות,
נביט בידינו חרוטות העמל,
ונברך עצמינו,
על שהעזנו,
לא להיות כאן אורחים.

מי ירים?

בפינת הרחוב שני גברים מצאו פתרון למצוקת החנייה העירונית. חנו את רכבם הנוצץ על המדרכה. שניהם אוחזים בקבוקי שתייה כשאני חולף שם. באותו רגע אחד מהם משליך את הפקק לעבר הרצפה וממשיך בשיחה. אני עוצר ומסתכל עליו. הוא מנסה להבין מה אני רוצה. שניות של דו קרב מתוח ומיוזע בשערי התחנה המרכזית. אני יורה ראשון: מי ירים את זה? הוא מבולבל ומופתע. מי ירים את זה? (הוא תוהה מי אני בכלל) מי ירים את זה? (הוא מתלבט אם להרביץ לי, ככה באמצע היום). שניות של דממה ואז הוא משיב בהחלטיות: אתה!

והוא צדק. השבוע קיימתי ביקור מפוקפק במשרד הרישוי, כדי להסדיר ענייני רשיונות. אחד הטפסים שהיו ברשותי היה לוקה בחסר, ואף מילת תחנונים אל מלך מלכי התעבורה לא סייעה להפיג חששותיו. מניין לי שאתה הוא מי שאתה טוען שאתה. לא יעזור אם יתקשר אליי המפקד, או יפקסס אישור רשמי, או גם אם יגיע לכאן הקדוש ברוך-הוא בעצמו. שכן גם אליו ניתן להתחזות, ואנו הרי עדים לכך מדי יום ביומו. דווקא שם, במשרד המיושן הזה, היכתה בי התובנה המאכזבת: אנו, שומרי החוק והצדק, דווקא אנו נדרשים לשלם. בעוון חטאי הרמאים, מפרי הכללים, הזייפנים והשקרנים. את עונשי כל אלה מטילים דווקא על כתפי החפים מפשע, הנדרשים להוכיח את זהותם פער אחר פעם ולהרגיע כל חשד סביר המתעורר בשל תעלולי ומזימות האחרים. אנחנו צריכים להיות ישרים יותר, ולהפגין את האמת בצורה בהירה יותר מכפי שהיא מצויה במציאות, רק כדי להתגבר על כל התכסיסים שכבר הופעלו על ידי אחרים. כך עובדת שרשרת המזון החברתית - הם מרמים ואנו משלמים, הם זוממים ואנחנו נדרשים לספק יותר הוכחות כי אין חלקינו בהם. 

כי כך עובד העולם - אלה שאכפת להם צריכים להתאמץ יותר. כך במשרד הרישוי, ואף באמצע הרחוב כשפקק מושלך אל הרצפה. ומביא אותי הדבר להרהור במושג הסולידריות שאנו מרבים להשתמש בו, אך תמיד בהקשר יחיד: חובת העשירים לרחם על העניים, מחויבות החזק כלפי החלש, ועניינו בלהבטיח כי איש לא יישאר רעב וקפוא בסעודת חיינו. אך האם יש בכך די כדי לבאר את המושג? או שמא נכון לדון גם בצדדים האחרים של הסולידריות? של מחוייבות החזקים זה כלפי זה? ואף בחובות שיש להטיל על העניים והחלשים כלפי הקולקטיב, כדי להבטיח כי לא יבססו מעמדם כטפיל נצלני שלעולם לא יוכל להירתם להרים עצמו מתחתית הסולם?

ההמונים יוסיפו להרים עד שישמיעו את קולם. עד שיפיגו חששם מלהפגע ויעירו בקול רם וברור למפירי החוק, לרמאים ולמשליכי האשפה. הרוב השפוי הוא מיעוט נרדף באילמותו. רק כאשר ירהיב עוז יוכל לממש תפקידו ההיסטורי - לחנך, להכתיב ולעצב את פנינו. את היפוך היוצרות הזה צריך לאזן מחדש, עם קורטוב אומץ והרבה נחישות. החלופה היא כמובן להמשיך לשלם את המחיר. עד יתמלאו רחובותנו פקקים, משרדינו חשדות, ועורקינו עצבים וחשש. זוהי חלופה שלא נוכל לעמוד בה לאורך זמן. היא תוריד אותנו מטה. ואנחנו בכלל שואפים להרים.

יום ראשון, 18 במאי 2014

שני לקחים של בית חולים

פקידה מבוגרת יושבת מאחורי חלון זכוכית דק, ומולה איש מבוגר. הוא ממתין הרבה זמן והיא בטלפון. הוא סבלני והיא כועסת. שוב התוכנה לא עובדת. שלוש פעמים מאז הבוקר קרסה ואף אחד לא עוזר. הבטיחו שיעבוד אבל אין על מי לסמוך. הפקידה השנייה מסכימה איתה, מחממת אותה. והיא תסגור חשבון עכשיו עם כונני המחשוב החצופים האלה. האדון ימתין בבקשה כי היא בטלפון. וממילא עם כל הכבוד הוא מגיע רק לשעה והיא הרי תהיה כאן בדלפק עד הצהרים. יש לה זמן. והאחרים מוזמנים בינתיים להתאזר בסבלנות.

ברגעים כאלה אני חושב על כסף. לא במובן החומרני, בהקשר החברתי. הרי מה בעצם הבעיה כאן? היעדר שותפות אינטרסים. הקשיש בסך הכל זקוק לרופא. או חושב שהוא זקוק לאחד. הפקידה לא אוהבת את מקום העבודה שלה ובעיקר מעוניינת שהזמן יעבור. וטכנאי המחשבים, הרי יש לחברה חוזה לעשר שנים. אף אחד לא יפוטר בקרוב. אפשר להגיע מאוחר יותר ולבדוק מה השתבש. ירסטו את המחשב וזה יעבור.

כדי שהמנגנון הזה יצליח לעבוד, השלישייה הזו חייבת לדבר באותה שפה ולהתכוונן למול אותם אינטרסים. את המכניזם הזה צריך לשמן בתמריצים ואילוצים שיאפשרו לה לפעול כמקשה אחת אחידת תכלית. כדי שהקשיש לא ימתין. כדי שלפקידה לא ישעמם ותוכל להגשים עצמה בהתייעלות. והטכנאי, אולי אפילו ממנו יצא משהו בסוף.

איך הכסף יוכל לעזור לכל זה? זה לא יהיה פשוט. אבל מנגנון שכר מתוחכם יותר, השקעה נבונה בהכשרות ובשיפור תנאים, מכרזים מדוייקים ותגמולים הולמים, יכולים לייעל את השיטה. זה יכול לעשות את הכל רגוע יותר. לא חף מתקלות, אבל יותר חכם. וכך הכסף הידוע בעיקר לשמצה יוכל הפעם לסייע בהסדרה ובתיקון. מה שעובד בהיי טק יכול לעבוד גם באיכילוב. וזהו לקח חשוב.

והלקח השני? הצעת חוק. אישי ציבור לא יורשו מעתה לפנות לרפואה פרטית. יחוייבו מתוקף תפקידם לפקוד בגפם את מסדרונות המרפאות הציבוריות. זה לא הכי הוגן, אבל זו הקרבה צנועה בשביל הכלל. זה חיוני כדי שמי שיש בכוחו לתקן יחווה בעצמו את העוול. וזה אפילו ישרת גם אתכם באופן אישי. התייעלות תקצץ באופן ניכר בזמן ההמתנה לרופא. ביחס ישיר, גם הפוסטים כאן יקוצרו. כולם ירוויחו זמן.

יום שבת, 17 במאי 2014

יש בעולם

ניצב אדם דומם בחדרו האפל. פותח חרש חלונו ומביט השמיימה.
ההגיעה עת רחמים? וכי איך ידע? 
האם ימתין ללחישת הממטרים שבחוץ? לזליגתם אל ליבו?
ואם לא הגיעה העת, עוד חבויה היא בין השמשות, מי יכבה גחלי נפשו המעושנים?
מי ייצוק עליהם צונני תקווה ומחילה?
מי יתבע נקמת בגידת הכוכבים, חלומות שנשתברו לרסיסי שווא, מילות רז שאינן נשמעות. 
מהלכים גלמודים על אדמה כוזבת, אין להם דבר. 
כיסיהם מלאי כזבי הבטחות נעורים, ויגעים הם. 
נדחים כתפילות פורחות, תרים אחר קן שנשכח, מחפשים מקלט לראשם השחוח.
אמרו יש בעולם. אז אמרו.

ואת, בעצמך כבר חושדת שאין. ואולי כבר יודעת. 
ואין בליבך הדואג כדי להודות.
אך כנפייך המרוטות מתוודות בעצב שתיקתן.
מגרשות אותי מחיקך, שולחות אותי לנדודיי, 
אל סוד יסוריי. 

איזה מזל

אני פוגש בה לא מעט, באופן מפתיע. מתפעל בכל פעם מהחריצות שלה, מנחישותה להשיג את מבוקשה. היא לבושה יפה, וגם זה קצת מוזר בהתחלה. היית יכול לצפות שתהיה פשוטה יותר, אך היא מנסה להשקיע. כל יום היא במקום אחר, כל הזמן בתנועה, סורקת את העיר. כאילו אין לה באמת שגרה מוגדרת, כמו ממציאה את חייה כל יום מחדש ומחליטה מי תרצה להיות היום. בת מזל אמיתית.

אתמול בבוקר נכנסה לבית הקפה, החליפה כמה מילים עם אחת הלקוחות ולבסוף התיישבה בשולחן ליד אחת המלצריות. לא שמעתי על מה שוחחו, אבל ניכר שנהנתה מהשיחה. ובכלל, שהיא מושכת כל כך הרבה עניין ותשומת לב, ומעוררת סקרנות לשמוע את השקפותיה על העולם, על החיים. עיניים הרוצות לבחון מקרוב, אזניים המבקשות להאזין לסיכום יומה. ואני, שישבתי לבדי צמוד לכוס קפה וספר, מצאתי עצמי חובר למעגל הסקרנות. באמת בת מזל.

ובלילה, כשחזרתי הבייתה בראשית הערב, ראיתי אותה ישנה עטופת סמרטוטים על הספסל. עיניה העייפות היו סגורות בחוזקה ועל פיה ספק חיוך הציץ. שינה עמוקה, אמיתית, נטולת דאגות. שינה שמבטאת השלמה עם מה שיש ומה שאין, מנוחה שראוי לה כל אדם באשר הוא אדם. מעניין אם מבינה היא כמה מזל נפל בחלקה. אם אנחנו מבינים.

יום שישי, 16 במאי 2014

תכונות שיש לכל פרפר או פרח

כל אחד אומר שהוא רוצה להיות מאושר. כששואלים אותו מה הוא מאחל לעצמו, או כשהוא חושב בינו לבין עצמו. כשהוא מפזר ריס בנשיפה או מכבה אורות, כשהוא מביט אל הריח שקוע חלומות, כשהוא בוהה בעונות השנה או שקוע אבוד בעבודתו. כל אחד משוכנע שהוא רוצה להיות מאושר, ולוחש זאת לעצמו לפני שהוא הולך לישון. ולפעמים מספר לחבריו. אך לרוב בשקט, בסוד, בהסתר. כי בעולמנו, האושר הוא גחמה מותרת, אך מוטב שלא להתפאר בה. כי כאן צריך לעבוד, ולהילחם. ובזמן הפנוי לסייע ולהתנדב. וכאן האושר של כולם צריך להיות שוויוני. אז נכון שחלק מאושרים יותר, אך מוטב שילחשו זאת בשקט. כי זה לא שזו בושה להיות מאושר, אבל לא חייבים לזעוק זאת באזני כל. עוד יעירו הצעקות את החולמים המאמינים שעוד יבוא יום ויצטרפו למעגל האושר. הותירו אותם חולמים, פן יבינו.

...אך האם מצב טבעי הוא זה, בו נבוכים אנו לחתור במודע אל האושר? להשקיע זמן ומשאבים כדי לקדמו? ומהו המחיר ששילמנו כולנו בעבור הבושה הזו? ההססנות? הקישור האלים והאכזרי בין החתירה הפרטית לאושר לתאוות בצע? עשיית הטוב לעצמך והאגואיזם? ההתחסדות הזו שכל תכליתה לקדם רעיון של שכר ועונש בעולם הבא, ועל הדרך לגמד את נפלאות העולם הזה, ולפזר הבטחות שווא כי נצחי הוא, כי לנצח ימשכו נעורינו...

"קבלו את העובדה שהשגת אושר היא התכלית המוסרית היחידה של חייכם", אומרת לנו אן ראנד במרד הנפילים בשפתה הבוטה והקיצונית. "האושר - לא כאב, לא סבל, לא כפרה עצמית אווילית - הוא ההוכחה האחת ליושרכם המוסרי, כיוון שהוא ההוכחה והתוצאה לנאמנותכם לערכיכם. אושר הוא האחריות שממנה אתם פוחדים, כיוון שהוא מחייב משמעת עצמית הגיונית שלא הצלחתם עד כה לסגל לעצמכם - והעליבות המתמדת של ימיכם היא המצבה להתחמקותכם מהידיעה שאין לאושר תחליפים מוסריים, שאין פחדן בזוי יותר מהאדם אשר ערק מהמערכה להשגת אושרו ושמחתו, מהאדם החושש לדרוש את זכותו להתקיים, החסר את הנאמנות והאומץ הדרושים כדי לחיות, תכונות שיש לכל פרפר או פרח השואפים אל אור השמש... למדו להעריך את עצמכם, להלחם למען אושרכם, וכאשר תלמדו כי גאווה היא סיכום כל המידות הטובות, או-אז תלמדו לחיות כבני אדם..."

לעולם לא נדע את האמת באשר לאופן בו נדרשים אנו לחיות את חיינו, והאמת היא כי לא נדרשת היא. ובין אם מאמינים אתם בפשרה, או סבורים אתם כי זו הפשרה היא אם כל חטאת, אין עוררין כי גם לעשיית האושר הפרטי מקום של כבוד בעולמנו. ראוי נא כי נוציאו ממחבואו וננקה אותו פירורי בושה ועלבונות שדבקו בו. נכון הוא שנמצא לו מקום של כבוד בין יעדי חיינו. מוטב הוא שנישא אותו בגאון בצד עשייתנו לאחר, בתוך דאגתנו לכלל. ובעיקר משום הבנתנו העמוקה, כי האדם שאינו אוהב את עצמו לעולם לא יאהב אחר. האדם שאינו דואג לעצמו לא יוכל לתרום לזולת. אשליות אלה קצרות מועד, ובסופן התפכחות דואבת. גם האלוהים מוגבל ביכולתו לדחוף את האדם אל מחוז חפצו. גם ההורים, גם החברים. את הצעדים האמיצים נדרשים האנשים לעשות בכוחות עצמם. ואין כנראה בעולם כולו אמירה מכאיבה וקשה מזו. כי יש בה מסר נצחי שלא כולם יודעים להפנימו. האושר, כך אומרים, מלא חברים, אהבה ונופים. אך הדרך אליו, הדרך המפותלת והקשה, מלאת בדידות וחשיכה. מיועדת היא רק לאמיצים ביותר. לאלה היודעים להושיט יד לעזרה, ולמצוא בעזרתה את ידם השנייה.

יום שלישי, 13 במאי 2014

בדרך להפסד

רוץ מהר ככל שתרוץ, את יעדך לא תשיג. בתחרות הזו לא תנצח, בקרב הזה צפוי אתה להפסיד. בקרוב יתמוסס בפיך טעמה המריר של אכזבת היגעים. יתמלאו ריאותך משב רוח נכאים של כשלון. קו הסיום כה רחוק ואתה רק אל יאושך מתקרב. הדרך לועגת לך ומציבה מורדות בפני מעלותיך ועליות כשדועך כוחך. ואתה כבר תשוש ומפנים את שעתיד להתרחש, את שהווה מול עיניך הדומעות, עת שעבר ולא ישוב. נצחון לא יחגג כאן בסוף המסע, שבחים לא יחולקו. רק צריבת תבוסה תיאחז בכתפיך ותדחוק בך להיעלם, לפנות מקומך המיותר לתהלוכת הנצחון של יריבך.

ואתה, כשכבר חזית במפלתך הצפויה, אל נא תוותר. שכן רק הבריחה מבישה מן ההפסד וחרפת ההמלטות עלובה מתוגת המובסים. רק המשך לנוע ביודעך כי נטול תוחלת מרוצך הנצחי.

ובכל זאת משויתרת על חלום הנצחון, פנה נפשך לדקות חולפות לריח הפריחה או לגוונים הנשברים של פכפוך המים. האט כדי להתרגש מחירותך, קטוף צורות מן העננים. למד על עצמך מאחרים ומעונות השנה. סלח והענק, רחם ותמוך. כלום לא יאונה לך משהודת בכשלונך. בטוח ומוגן אתה לפרוס כנפיים, לחלום.

בקו הסיום כבר הוכרזו מזמן התוצאות. שוב נצחך הזמן, ונותרת מובס לרגליו. הוא מתהדר בשיאים חדשים ואתה אי שם מאחור. רגוע, מחייך, שלם. עוד תוסיפו להתחרות, אתה יודע. אך כל זה כבר לא חשוב. משהבנת כי מצוי אתה בדרך להפסד, התחלת רק לחייך.

יום שני, 12 במאי 2014

מנגינה סודית

ובכל פעם שהתנגן שיר מוכר ברדיו, הוא הקשיב ושתק. ואחרי כמה שניות החל לזמזם. בזמן שאחרים הצטרפו במילים, או בחרו ללוות את הלחן הקליט, ביקש להיות אחר. הוא שר את הקול השני שלא הוקלט, את צלילי הבאס השקטים שבקושי נשמעו, את המנגינה המתחרה שהדהדה ברקע, כמו טיוטת ציור שנמחקה תחת שכבה חדשה, לעיתים נחשפים רמזיה החבויים. לפעמים הצטרף לשניות אחדות אל הנעימה המוכרת, מרים ראשו מעל פני המים אל האוויר הגלוי, ומיד שב אל מעמקי מצולות הצלילים האסורים, שחמקו מאזני ההמונים.

לעיתים שאל עצמו מדוע נהג כך. מדוע לא הרשה לעצמו לזמזם עם כולם. מדוע חשוב היה כל כך להימלט מן התווים המוכרים והנהוגים, לסטות מסולם הצלילים ולפלס לעצמו נתיבי לחן חלופיים, ליצור הרמוניה משלימה, מתחרה, נבדלת. האם זו כמוסת ליבו השוחרת התבדלות שפרטה בו? מיאוסו הגובר בצלילי ההמון? כמיהתו להלחנת ציורים חדשים? יצר הרפתקנות הגילוי והחשיפה? ואולי כולם יחד שחברו במזיד מאחורי גבו וזממו לשלול ממנו זכותו לחבור אל ההמון בקולו?

רק בלילה, כששר בשקט חרישי לעצמו, מצא את התשובה. מתוך שאיפות גנוזות היה שר תווים נסתרים. כדי להוכיח לעצמו כי אפשרי הדבר, לנגן אמון בראותיו. מתוך חלומו שיום אחד ייתקלו אזניו בלחן כזה, שיהיה אחר ומותאם במיוחד. שישלים מנגינות נשכחות בליבו, יעורר תווים רדומים מאילמותם. יציף בהם קולות שלא נשתמרו. והוא, ילך אחרי זו הנגינה כמכושף. סהרורי, נרגש, נאמן. בהאזנה עמוקה ועיניים סגורות יגיע. יזמזם מילים כנות ואמיצות בלחן חדש.

יום חמישי, 8 במאי 2014

גב אל גב

אנשים מפנים גבם אל החלון. אינם מבחינים בחזיון היספגות ענני הקטיפה בים האפור. אינם חשים ברוחות נושאות הבשורה, בניחוח המשכר של גשמי אביב.

והים נוקם. מפנה גבו אל האנשים, וזורם למרחקים. שולח גלי הזדמנויות לנועזים שהפליגו בדמיונם.

ובין גב האדם לגב הים, עצים של טרדות. שיחים רדודים וחומות של בדידות. לוכדי חלומות וסורגי אילוצים. רסיסי אכזבות, כעסים נצורים. מכתבים שטרם נכתבו, גלויות נסתרות. חיבוקים שלא נשלחו, מילים שלא הומצאו. הרהורים שנגנזו, שירים שאוכסנו. דרכים שאבדו, מצפנים שנסדקו. שעונים שקפאו. פנים שנסתלקו. קרובים שהתרחקו, חלומות שהתפכחו. ילדים שהתבגרו. אהבות שבגדו, תקוות שהתבדו.

עננים נספגים בים, מתמזגים לאחד, והאדם נספג בשגרתו ולבד הוא. בגבם. אינם מתרגשים זה מזה. כיצד ישתפו אחד את השני במערבולות שבלב? כיצד יספרו על גבורת שפל ותעתועי גאות? הים אותו הים, רק האדם טובע בחסרונו. כמעט שורד, על אי בודד. העולם עצום והוא פקוח. עיניו נטועות כאן, ואינן נשואות לשם.

יום שלישי, 6 במאי 2014

החיים כמשל

כששפינוזה אמר שהמקרא הוא יצירה אנושית הוא הוגלה מהמחנה. עד היום יוענש ולא יתהדר שמו ברחוב בירושלים. אחריו באו רבים שטענו כי לא היו דברים מעולם: לא איוב ולא ארמון שלמה, לא יציאת מצרים ולא עקדת יצחק. ואולי אולי אפילו הקדוש ברוך-הוא נברא במוחם הקודח של עורכי הספרים. אולי זקוקים היו למספר כל יכול של העלילה הבדיונית הזו.

אך אין די בהכרה החילונית הליבראלית באפשרות כי ספר הספרים יציר אנוש הוא. הגיע הזמן לפסוע אל השלב הרעיוני הבא, המסעיר והמחייב באמת. ייתכן, רק אם נאמין, שגם החיים יצירי אנוש הם. גם הם לא הוכתבו בהר סיני, גם הם אינם כבולים בחסדי הזמן. גם הם עשויים להשתנות כהרף עין בהחלטתו האומנותית של המחבר, ובלבד שיהיה יצירתי ונועז. שיחפוץ להביא חדש על התורה.

אנשים המהרהרים בחלופת ההתאבדות מתארים את הדיון כחוויית שחרור מנחמת. גם בהיעדר כוונת מימוש, הם זוכים לרגעי התעלות של הכוונה על האילוץ. אינם סופרים את הקץ לאחור. הם הופכים סופרים באמת. העט בידם והפנקס פתוח. קריאת התיגר על הבריאה נשמעת למרחקים. זה זיקוק הרגש החי המצוי בידיו של האדם החושב. כל כך הרסני ומכאיב, ובה בעת משחרר ומלהיב.

ביום חגנו, אנו לא עצמאיים. שכירים, משועבדים, חייבים, משרתים, מצייתים, מרצים, נאמנים. עולם הטבע הפראי שבו צמחנו כל כך רחוק ולפרקים מפתה מאוד. חוקי הג'ונגל אכזריים ומסוכנים, אך האם חיי השעבוד המודרניים נאורים יותר? אין אשליה הזויה מזו. אם היה מהלך בינינו האל וודאי היה מלגלג על שמיסדנו וקורא להתפכחות.

את החיים יש לראות כמשל. ואנו המושלים בהם. כמה שזה פשוט, ככה זה מסעיר. להפוך לעצמאי באמת שומט את רשת הבטחון תחתינו. אבל בקרקס שלנו, זה תמיד הרגע בו מריע הקהל המשולהב ללוליינים האמיצים.

יום שני, 5 במאי 2014

לזכר החיים

"אחרי כל מלחמה, מישהו חייב לנקות. סדר כלשהו, הרי לא יתרחש מעצמו... בעשב, שכיסה את הסיבות והתוצאות, מישהו חייב לשכב לו עם שיבולת בין שיניו ולבהות בעננים" / סוף והתחלה, שימברוסקה

החיים, בינינו, זה לא בדיוק מה שהובטח לנו. אמרו שנזכה להנות ואנחנו בוכים. הבטיחו שנאהב, ואנחנו בוכים ומתגעגעים. כמה שחלמנו לבנות ולהקים, אנו מוקפים בהריסות, בשברים של בתים ואנשים. 

יום הזכרון הוא תזכורת לכך שכולנו יצאנו פצועים מהמלחמה. יש לנו בריאות רסיסים של כאב. הגפיים שלנו כואבות, עייפות. אנחנו הלומי קרב, דרוכים למשמע צפירת אזעקה. מתורגלים מדי בירידה בהולה למקלטים. מכורים לחדשות, גם כשהן ישנות. חיים דרך תמונות וסרטונים. נשבעים שבמותם ציוו לנו, ולא מתעכבים לחשוב את מה.

כי כואב להודות וחשוב להגיד שזכרון סתמי אין תועלת בו. כמו רעיון שנגוז מבלי שיושם, כמו מחשבה טובה שנותרה כלואה בלב, כמו הבטחה שלא קוימה. את הזכרון והעצב צריך לתת בידי החיים ולצפות כי יעשו דבר מה עמם. עם שלבדו ישכון צריך להגן על גבולותיו אך גם לצאת מבדידותו. עם שהקריב צריך לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את ההקרבה. עם השוחר לנצחיות נדרש לנבור גם בערכיו. להיות ערכי וראוי. הגון וישר. מוסרי ונאור. מתחשב ותורם. מתקדם ותומך. לא רק משום שכך אנו מבקשים לחיות - אלא דווקא כדי לזכור שזהו האופן היחיד שמצדיק את השכול. במובנים רבים זה המוות שמתחיל את החיים, ולא להיפך.

אחרי שנשתתקה צפירת הזכרון, מותר לנו לשבת קצת על העשב, ולבהות בעננים. מגיע לנו קצת לנשום אחרי כל הזכרון הזה. לחיות, ליצור, לכבד, לאהוב. רק כדי להזכיר שלא שכחנו לשם מה כל העניין הזה. שאחרי שהתאבלנו, ידענו גם לקום ולשקם. שהבנו שהימים האלה הם קודם כל לזכרון החיים, שאם קצרים הם כל כך, לפחות שנהיה ראויים להם. שאם כבר לזכור ולהבטיח, אז גם לקיים.

יום ראשון, 4 במאי 2014

בימים כאלה

הם אומרים: ימים כאלה -
שמים הכל בפורפורציה.
ומחזירים אותנו
לממדים הנכונים.

אבל אני, כבר מזמן יצאתי מפורפורציות.
אני מבקש ימים קצרים, עטופים לילות לבנים.
השבוע, זומם להקדיש זמני לזוטות.
אקרא לעוזרת הבית, שתבלגן קצת.
אנסה לחלץ הרים מעכברים, ואפילו צלי הרים.
כל דבר שיוכל להגן עליי מהשמש
הנחושה להקרין עקרונות מחייבים.

הם אומרים: ימים כאלה -
שמים הכל בפורפורציה.
אבל אני, לאן הביאוני הפורפורציות האלה?
לקטנות הקומה של אנשים גדולים...
לצרות של רוחב לב...

ביום שכזה אני מעדיף להתרחק מפורפורציות.
לרדת מכנפי הנפילים. להתגמד.
להיטמע אלמוני בנוף. להיעלם.
לשכוח.

יום שבת, 3 במאי 2014

המעטפה

זה אמצע הלילה, ונדמה לך שאתה שומע נקישות עדינות על דלת העץ. זה בטח שום דבר, הרוח שבחוץ. סופה שכזו לא התרגשה שנים רבות, ובוודאי שאריות מן הרוח מלטפות את הדלת. אך הנקישות נמשכות, וקצבן גובר. אין בלבך ספק יותר, מישהו הולם שם בדלת ביתך, וממתין שתפתח לו. הוא אינו מרפה, ואינו הולך. אתה מתכנס לרגע לתוך עצמך, מבוהל, ומחליט לבדוק מי החליט לטרוד מנוחתך בלילה טרוד שכזה. אתה פוסע בשקט בחשכת החדר, ומתקרב אל הדלת. קצב הנקישות פוחת והן פוסקות, אך קצב פעימות הלב גובר, ואתה לבדך. מציץ בחלון ואינך מזהה אף אחד. אתה מחליט לפתוח את הדלת, בזהירות ובחשדנות. אין איש בחדר המדרגות. רק הדי הסופה הסוערת נשמעים דרך החלונות. 

אתה פוסע לאחור כדי לסגור את הדלת, ועיניך נתקלות בכתם מוזר על שטיח הכניסה. הוא לא היה כאן קודם, אתה משוכנע. אתה קרב אליו מגלה כי מדובר במעטפה, בצבע חום בהיר. שמך הפרטי מופיע עליה בכתב מהודר, כמו מחובר, בצבע אדום. אתה ממהר להרים מבטך חזרה אל החלל החשוך. אין איש בחדר המדרגות, גם לא בעומק המסדרון. אתה אוחז את המעטפה בזריזות ונועל בחוזקה את הדלת. מוודא כמה פעמים כי היא סגורה והבריח סגור. בידיים רועדות אתה פוסע אל הספה.

נשימה עמוקה ואתה מדליק את האור שליד הכורסה הבלויה. בדיוק עכשיו הפסקת חשמל מעיקה. זה אף פעם לא הזמן המתאים אתה חושב לעצמך, ולרגע תוהה מה יועיל לחשוב לעצמך בלילה טרוף שכזה. אתה מהלך אל הארון העליון עד שנתקלות ידיך בקופסת הגפרורים. אתה מוציא את החנוכיה מהארון התחתון ומצליח לנעוץ לתוכה שלושה נרות. לאורם, אתה מתיישב לפתוח לבסוף את המעטפה. אתה כל כך עייף ורוצה להתכסות כולך בשמכה העבה, אך סקרן כל כך באשר לתוכן המכתב.

המעטפה אינה מודבקת, ונפתחת בקלות. אתה מוציא ממנה נייר מכתבים ישן, ריחו שרוף מעט, ועליו מילים ספורות בדיו כחול, כמו ספוגות בתוך הנייר הדק. "מישהו זקוק לך". אתה מקרב את הנייר, הופך אותו, מסובב, מקפל. מנסה למצוא כל רמז לתוכן נוסף, להסבר או ביאור שיפרשו את המסר הקצר הזה, הפשטני. אך הדף הקטן אינו חושף פרטים נוספים והמסר נטול הסבר. אתה יושב שם שעה ארוכה, אינך יודע להעריך כמה. לבסוף אתה מכניס את המכתב חזרה אל המעטפה ושם אותה על השולחן בסלון, ליד החנוכייה.

אתה חוזר אל המיטה ומתכסה. נדמה כי האירוע מאחוריך ועכשיו תוכל להירדם. הרי אין בך כל אשמה. אינך יודע מי שלח את הפתק ומי בחר להניחו על מפתן ביתך בדיוק בלילה סוער שכזה. גם אם היית יודע, הפתק לא חשף דבר לגבי מהותו - מי זקוק לעזרתי הלילה, ומדוע, וכיצד תוכל לסייע לו. הרי אם היה בכוחו של אדם זר לגשת אל ביתך הלילה, בוודאי יש בכוחו גם לסייע. אך מדוע זר פנה דווקא אליך? ואולי מדובר באדם מוכר, חבר או קרוב משפחה? והרי שאם כך, בוודאי היה מטלפן. ואולי הוא בצרה נוראה? אך אם בכך מדובר, מדוע לא הגיע? מדוע לא דפק בדלת או פירט את נסיבות העניין במכתב?

בסוף לבטיך אתה נרדם. בבוקר הנרות כבר כבו. מן המכתב שכחת ויצאת אל העבודה. העוזרת הגיעה אחר הצהריים. היא השליכה את המכתב אל שקית האשפה וזרקה אותה בחוץ. אחרי כמה ימים נזכרת באירוע, ולא הצלחת להכריע האם חלום הוא או מציאות. האירוע לא חזר אל עצמו, דפיקות נוספות בדלת לא נשמעו. ואתה בכלל שכחת, והשינה שלך השתפרה פלאים. ואולי באמת לא היה זה אלא חלום, מריר וחולף. חלומו של אדם שכתב פתק והניחו במעטפה. התמלא הוא בתקוות שווא, שאינן תואמות את טעם המציאות. היכן הוא, והיכן מכתבו. כבר איש אינו שואל. רק הסערה עוד מרעידה לפרקים את הדלת, ואיש אינו פותח. רוח מידפקת על חלונות נעולים.

ציטוט מדוייק

ביומניו של הס, מפקד מחנה אושוויץ, מצאתי תיאורים מזוויעים של שגרת החיים בגטו. בין היתר, מתייחס לאסירים היהודים ומשווה בין אלה ששרדו לבין אלה שמצאו את מותם. הוא מספר איך למד לאורך הזמן להעריך את סיכויי ההישרדות של כל אסיר במחנה. היהודים שאיבדו תקווה, שאבדה אמונתם ושאיפתם לשרוד, לא יצאו מן המחנה חיים. רק אלה שהגיעו לעבוד עם ברק בעיניים מדי בוקר, שנצרו בתוכם אופטימיות ואומץ ממקורות עילאיים, עברו את התופת - הבריאו מן המחלות, עמדו במעמסות עבודות הכפייה. ויש לי גם ציטוט מדויק של דבריו, שלא אביא.

ובספרו המפורסם טוען ד"ר פרנקל, ששרד, טענות דומות מאוד. והוא טוען שם שכשהאדם מחפש משמעות, הוא מוצא אותה. והיא חזקה יותר מכל מרפא, מכל קושי. ובחסדיה עומדים אנשים איתנים על רגליהם גם כשהם מוקפים בסבל ובמוות. וכי תודעה חזקה ונועזת חשובה יותר מעוצמה גופנית. וכשהאדם מאמין בצדקת דרכו לא ניתן להביסו. ושרוח האדם עוצמתית יותר משריריו, שנחישותו ותקוותיו הם מפתח הזהב לשרידות. ויש לי גם ציטוט מדוייק מספרו, שלא אביא.

והבוקר פורסם כי ביולוג מפורסם שעסק בשיבוט תאי גזע טוען למהפכה ביולוגית מרעישה. לדבריו, הצליח להוכיח כי התאים שלנו נשלטים על פי מידע הנקלט מהסביבה ולא מהגנים. כל שצריך הוא לשנות את האמונות השליליות הטבועות בנו, ואז נוכל להימנע ממחלות קשות. הכל בראש, הוא אומר. ויש לי ציטוט מדוייק, שלא אביא.

כי בסוף, יש ציטוט מדויק לכל דבר. ותשובות למכביר, והסברים ונימוקים. אבל מיותר להביאם, לצטטם, למסגרם. את הציטוטים שישנו את חיינו צריך ליצור, להמציא. צריך לחפש את רוב התשובות המבריקות בלב. צריך לכסות את הקירות בצילומים שלנו, למלא את הריאות באוויר ששאפנו בעצמינו, להציף את הדמיון בחלומות שחלמנו לבד. לקרוא ספרים שכתבנו פעם, שירים שרקמנו, רעיונות שבראנו, מחשבות שזרענו. צריך לצבוע את העולם בצבעים שלנו, כדי שנוכל להרגיש בו בבית. להלחין בעצמינו את הזמן כדי שלא נרקוד לצלילים זרים. זו כנראה הדרך היחידה להתמלא במהות, לשרוד כאן. הדרך המסעירה ביותר. ובטוח יש ציטוט מדוייק שמוכיח את זה. כמו זה שנוצר כרגע לפניכם.

יום חמישי, 1 במאי 2014

שרפו את המילון

ילדים קוראים במילון כדי לדעת. ואינם יודעים שצר המילון מלהכיל את סודות התבונה, את צפונות הלב. מילים רבות ובכל זאת חסרות כל כך. מונחים שמישהו הניח, ואחר וודאי היה מניחם במקום אחר, בסדר אחר.

מבוגרים קוראים במילון כדי להגדיר. ואינם מגדירים מה הם מחפשים באמת ותרים אחר מילים של אחרים. את עצמם הם מחפשים והמילון שותק להם. אובדים בין פירושים עמומים ואינם מצליחים לפענח את המניע לתהייתם.

ואתם, אם מחפשים אתם או שנזעקת נפשכם להגדרה, שרפו את המילון. אזרו אומץ לחיות בחוסר הוודאות של השתיקה והעמימות. כאן אין קירות סביב הבית והחצר אינה מגודרת. אך על הדלת נחקק: כאן גרים, חיים, נושמים. ומהחלונות נשקף נוף. לא תצליחו לתארו במילים. אין נפלא מכך.