יום שישי, 30 בנובמבר 2012

בצוק החסד

"רופא כבן 60 גרם הבוקר למותה של בתו בת ה-34 ולאחר מכן שם קץ לחייו... מכרי המשפחה סיפרו כי האב לא יכל לראות את בתו סובלת ולכן ביצע את המעשה הקיצוני. צוותי מד"א קבעו את מותם של השניים".

במישור רחב הידיים, כולם רואים את כולם, חוזים במרחב, והשמש בהירה בשמיים. ואין מקום להסתתר או להתחמק, בשטחים הפתוחים שבין רכסי ההרים, הנקובים בידי הדין. הכללים חקוקים על הסלע, ועל לוחות הלב של שוכני חבל הארץ. הצל של כולם מוטל לאותו כיוון, מטיל כובד של אחריות ומשקל על הכתפיים, שוזר נהלים של כבוד וחוק בין נתיני העמק.

אפילו בג'ונגל חוקים מוכרים. לעיתים טורף החזק, לפרקים מתחכם החלש, אך כולם בקיאים בתקנות היער. גם העצים הוותיקים ביותר אין בהם כדי לשמש מחסה לטועים. השורשים שלהם נטועים בקרקע המציאות הרציונאלית, והם פועמים בקצב ליבו של האדם הסביר. 

אבל יש נקודה אחת, מרוחקת ובלתי מוכרת. בשיא פסגתו של ההר הגבוה ביותר, המשקיף אל העמק ואל היער, אפוף עננים. ושם, בצוק התלול הזה, מוצא עצמו האדם תלוש בין שמיים וארץ. אוויר הפסגות מסחרר את ראשו ומרעיש רגשותיו. אי שם, עשוי האדם הבודד להתכבד ברגעים של חסד ולזנק בתעוזתו אל קו האופק. קול נפילתו לעולם לא יישמע, ומניעיו יוותרו עלומים. יהיו ידועים רק למעטים שיגיעו אל הצוק. בפאתי העולם המוכר לנו, קצה הקיום המודע. ברכסי הדפנות העליונות והעדינות של הכלוב הגשמי, שברא לנו אלוהים, כדי שנפסיק לשאול.

יום חמישי, 29 בנובמבר 2012

הוא יודע לתקן

הוא לא מושלם, כולם מודים. ועושה טעויות והכל. אבל תראו, אין כאן תחליף, ובאמת שהוא יודע לתקן. כשמשהו נשבר הוא מאלתר איזה דבק, וכשהבד נפרם הוא שוזר חוטים ומהדק. הוא כבר יחשוב על איזה פתרון, גם אם זמני. הוא נלחץ בהתחלה, אבל אז מאתר את דרך המילוט, את השיפצור הנדרש שיאפשר לזה להמשיך להתגלגל. ובסופו של יום, זה מה שהכי חשוב כאן. להתגלגל קדימה, להמשיך, לשרוד.

וכששמע שהם שוב מהללים את "המתקן", סגר את התריסים. לא יכול היה לשמוע את זה שוב. בחשכת ביתו, בחדר פנימי, במעבדה שהקים לעצמו, הוא יצר יצירות. יזם ובנה והינדס. הוא ברא יש מאין, וחידש וחזה. עמל ידיו זרע רעיונות והצמיח חלומות ששינו חיים. אין עניין בליבי לשמוע על אודות ההוא שהיטיב לתקן, הרהר. לא חשוב איזה דבק עמיד מצא עכשיו. לא לנצח נוכל לחבר ולתפור. בסוף נצטרך להציג משהו חדש וחסין ויצירתי. אחרת נמשיך להיסדק ולהישבר. מי שאינו מוביל, סופו שיידחף. יוסיף להתמכר לשרידות חסרת טעם. יוותר על האחיזה בהגה, יפסיד לגורל.

ולפעמים כשבהה בהם צוהלים ברחוב למראה המכונה רוויית התלאים שדהרה חרף שבריה ברחוב, צחק וכאב בתהיות ליבו. הייתכן כי מאמינים הם שכוח ההתמדה הוא בדבק? האמנם כנועים הם לחסדי התיקון? כיצד אין מבחינים הם, כי מקור הדהרה - במדרון.

יום שני, 26 בנובמבר 2012

נעלמים במשוואות

איזה חשבון עושה הנפש? האם מחברת חטאיה ומחסרת מעשים טובים? האם מחלקת עצמה לרגעים קטנים? לתקופות? ובפני מי היא באה חשבון? ומדוע בעצם? הרי מעולם לא הוכח או הוסכם על קיומה. וכי מדוע היא כל כך מחושבת?

ואילו חישובים מקיים האדם החושב? האם מנסה לרדת לשורש העניין? לבחון ראשוניותם של דברים? לנתח קווי שבר? וכי איזו תועלת תעלה בידו של זה המהרהר? ילמד מי גדול ממי, ומי קטן. להשוות בקנאות של קנאת סופרים. וודאי ירבע את המשולש, רק משום שחזקה עליו. יחתור לגלות את המכנה המשותף. ולבסוף, יוותר רווי מספרים ונטול מילים. יכנס איבריו וימצא עצמו לכוד בין מספרים רציונאליים ושאינם. בין השלמים לאלה שכבר נשברו.

איזה משקל טמון בשיקולים אלה? ומהי חשיבותם של החישובים? לעיתים מוטב פשוט להניח ולהרפות. לתת להם למצוא לבד את הסדר על הציר. לא לספור יותר שום דבר. כי בסיכומו של דבר, כמה מגוחך להוסיף ולסכום ולחשב ולכלכל, בלי לדעת אף פעם למה זה שווה... למה כל זה שווה באמת. 

יום שבת, 24 בנובמבר 2012

צלע מצלעותיו

אחד מהסודות השמורים ביותר במערכת החינוך, אלה שאפילו אינם נעולים בכספת, קשור לפלאי הגיאומטריה. במחברות המשובצות, מופיעים תמיד המצולעים מרוחקים זה מזה, נפרדים ושונים. הריבוע מביט מושלם וזחוח מהפינה כיצד מתארך ומתקצר שוק המשולש. הם קרובים-רחוקים של אותה המשפחה, אך כמו בעידן המודרני, אינם מרבים להיפגש. להפך, הם מתכנסים בתוך עצמם, מחשבים זוויות, מנתחים לעומק קווים מקבילים המתקדמים לתוך אופק ללא כל כוונה להיפגש. 

צורת הלימוד הזו אינה מקרית, היא מבקשת לחפות אחר האמת הכמוסה. בתנאי מעבדה חשאית במעמקי האדמה הוכח כבר לפני שנים שכאשר מצולעים נפגשים, הם משתנים. מתעוותים, מתקפלים, מתבלבלים. הם משנים אחד את חברו, ומשתנים תוך כדי בעצמם. כך נוצרו אינספור מוטציות השמורות היום במרתפים. בלי מאמצים טכנולוגיים או תאונות עבודה - רק במגע צלעות, שהתסיס תהליכים כימיים, שהשפיעו על הפיזיקה, ששינו את הביולוגיה, שעיצבה את ההיסטוריה. כמו בסרט "אני והחבר'ה", כשהילדים מחליקים בעדינות את ידיהם אחד על יד השני, ובאמצעות המגע החטוף הזה משתנים לתמיד.

מובן שלא כל הצורות מתלהבות מכך. אלה, המתנשאות, המכנות עצמן "משוכללות", לא מחבבות את ההמון. הן מסתגרות, מקשיחות קווים, מבכרות לשכפל עצמן כדי להבטיח את טוהר הצלע. מהצד, הן חשות מוגנות. אין בהן כל עניין להשתנות, לטמא את שכלול השלמות. העולם שייך למשוכללים, הן אומרות לעצמן. אך איש אינו שם כדי להתפעל, בפינה הבודדה שתפסו כמחסה. 

ממה הן כל כך מפחדות, אפשר לתהות. במקרה הגרוע ביותר - יידרשו לוותר על צלע. ואז, המרחב המוגן עליו הן שומרות בקפידה ייפתח אל מרחבי הלא-מודע והלא-וודאי. ייסחפו אז למקומות חדשים ובלתי מוכרים. ייתנו ויקבלו, ייצרו יש מאין. זו אימה שיש בה ריגוש, הימור ששכר רב בצידו. זוהי סיבת-הסיבות שבגינה נברא האומץ.

והרי, הבורא הוא כל-יכול. לא נדרש הוא באמת ליטול עצם מן האדם כדי לברוא עזר-כנגדו. את הצלע לקח כדי להכין את האדם, לפגוע בשלמותו, לפתוח אותו למגע זר. "עליך להעז להשתנות בני טרם הוציא אותך מבדידותך", אמר לו בין גלי התוהו. "לא משנה כמה משוכלל אתה", הוסיף, "החיים הם לא גן עדן, ורק מי שמעז לשנות ולהשתנות ייזכה לחיות ולדעת".

יום שישי, 23 בנובמבר 2012

דלתי מרום

כשהייתי ילד הזדמנתי באחד הימים לבית מלון מפואר בתל אביב. כשנכנסתי למבואתו המרשימה נפתחו דלתות המלון השקופות באופן אוטומטי ועשו לי כבוד מלכים. אני זוכר שנדהמתי מהמחווה, וביקשתי למצותה שוב ושוב. יצאתי מהמלון ונכנסתי בשעריו מספר פעמים באותו הבוקר. בלי להבין למה, הרגשתי שהמנגנון החשמלי הזה מחזק את רוחי.

זמר שאני אוהב, ששר מאופר לאור הירח, החליט לפני כמה שנים לנסות מזלו בלונדון. בארץ כבר היה מפורסם, ושם התחיל צעדיו כאלמוני. בראיון הוא מספר שהפעם הראשונה בה הבין את גודל ההימור שלקח הייתה לפני הופעה. הוא עמד מאחורי הקלעים והמתין. בארץ, כך מספר, אף פעם לא פתח דלתות. תמיד היו מי שלחצו על הידית, ופינו לו את הדרך. ושם, בכפור הלונדוני, גילה לראשונה את מנגנון הבריח החוצץ בין חדרים. הוא הפנים שעליו לפתוח את הדלת בעצמו. פתאום הבנתי מה עשיתי, הודה, והאמת שדי התלהבתי מזה.

לפעמים דלתות נפתחות מולינו לבד, אך לא ביד המקרה. זה שמינו הטוב, עבודתנו המאומצת, הניסיון וההשקעה, שדוחפים את השערים. אנחנו פוסעים דרכם לא כמלכים, אלא כאנשי עשייה מוכחת. מתקדמים בין קירות במסלולים שחצבנו בזיעה. ולפעמים, המשימה פשוטה בהרבה - הידית מונחת מול עינינו, הושט ידך וגע בה, ממתינה לאומץ ליבנו להידחף קדימה אל היעד הבא. ולפעמים, זה רק עניין של זמן. דלת שנפתחת בדיוק בעיתוי הנכון, אחרי שצברנו את הידע הנדרש, כשהגענו לצבר השנים המספק. כמו עולי מעלית, הדלת הנפתחת מסמנת שהגעת לקומה הנכונה, ואפשר לסיים את הטיפוס.

הבוקר נשקף נוף ירוק מהחלון, וריח ישן של גשם חדש נושב ממנו. אומרים שחלונות נפתחים כשדלתות נסגרות. אבל האמת היא, שברוב המקרים הכל יכול להיות פתוח. כשאנשים נחושים הם לא נבלמים במנעולים. כשהם חזקים הם יכולים לפרוץ שערים. כשהם חולמים, הם מעזים לחלוף דרך קירות.

יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

דיקט עטור רע

בבית מאיר דיזינגוף בשדרות רוטשילד בתל אביב, המבנה בו הוכרזה המדינה, נתגלה ממצא ארכיאולוגי. תבליט המעיד כי בבית זה הוכרז, כאן נולדה, פה התחיל. התבליט הוטמן מאחורי דיקט של עץ, נוצר עדות, שומר רזיו. השיפוצים במבנה הסיטו את הדיקט, חשפו את התבליט, גילו את פניו - ואת פנינו. הזכירו לנו את תמימות המקימים, אמונתם בדרך, ערכיהם המבוססים, יושר כוונותיהם. הציתו בנו לרגע את ניצוץ החזון, התקווה הלאומית, אחדות השורות הצפופות יחד בצדק, אמת ואחווה.

וראוי ומתבקש לתהות - כלום מה חשב לעצמו ההוא שהציב את הדיקט? אתה חפץ להסתיר ולהשכיח? ומדוע לא השקיע יותר מהצבת דיקט של עץ עלוב? אם ביקש להכחיד מדוע לא ניפץ? מדוע לא הצית? הותיר רוחות נשכחות מכוסות ברשלנות. אולי ביקש לוודא שיתגלה ביום מן הימים, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. כמו קפסולת זמן, או מכתב בבקבוק. ניסיון תמים לשגר מסר מן העבר, שדר מעולם אחר.

לפעמים, בלילות סערה, הגשמים מציפים את הקרקע, ומחלחלים עמוק, ושוטפים את הבוץ. ומתחת לחריטות של האבן צפים זכרונות. אחדים מהם מספרים סיפורה של תקופה אחרת. וחלקם, מעוררים סדר גם בתקופה שלנו. ריח הגשם מעורר נשכחות.

בבית הזה בתל אביב מקימים מוזיאון חדש, בהשקעה מכובדת. בלילות, בוודאי נועלים את השערים כדי להגן עליהם ממחפשי מקלט, מהגרי עבודה. בימים, מחזקים את הגג, ממגנים מתקיפות. ומעל יוצב שלט שינציח את שם התורם, והתלמידים ילמדו שבזכותו שם הוכרז. ומסביב תתלהט אדישות של אספרסו. ובפנים יבקרו רק מעטים. ושיביטו בתבליט יחווירו פניהם כאבן. כמו קשיש המביט במראה ונחרד מנזקי הזמן. ורואה באישוניו הלבנים תוגה של חלומות שנכזבו. כמו יורד ים שמוצא מצפנו באיחור, ומבין שסטה מן הדרך. ועתה הוא בלב האוקיינוס, ואין לו אלא להמשיך ולשוט על גלים של זמן, ולהתחמק ממערבולות. 

בבית מאיר דיזינגוף בשדרות רוטשילד בתל אביב, המבנה בו הוכרזה המדינה, נפתחה קופת שרצים. והיא אכזרית וכואבת. מוטב שיחזירו את הדיקט. 


יום שני, 19 בנובמבר 2012

את שאין להציג

יש המעדיפים לתאר מחשבות במילים, ומתאמצים לדייק ולהדק. אחרים, מצטיינים בשירים. אחדים, מציירים. יש המביעים בתנועה, במשחק, בתמונה. נתונה בידי האדם הבחירה באפיק הבעתו. לאחוז במכחול המתאים ולתעד בו תהיות לב.

אך איש מבין האומנים, בכל הזמנים ובכל התקופות, לא העז להציג - שגרה. 
איש לא הצליח לשרטט קווי מתארה, להחמיא לגווניה, לחרות את זוהר קסמה. איש לא תלה קלסתרונה על קירותיו, לא דרש בשלומה. מעולם לא הומחזה. לחנים לא הוצמדו לה. ספרים אודותיה נשכחו מזמן. הוזנחה וקופחה, ונודעה לשמצה כמיותרת. כאחת שאיש לא חפץ במרותה. אוורירית, דקה וריקה.

אך שבים וחוזרים הזמנים בהם היא שבה ומתהדרת ביופיה. לרוב בלילות, בשולי שרעפים, עת דמדומים. אז כמהים התוהים לשממתה. מתמלאים געגועים לדמי ימיה האדישים. מואסים בחסרונה. מתביישים כי לא הכירו אי אז, בטוהר פלאה היומיומי. משגרים תפילה לשובה. 

יום שישי, 16 בנובמבר 2012

צבע אדום

(1)

אשה אלמונית, זרה, הולמת על שמשת מכונית. מי זו? מה היא רוצה? משוגעת? תמהונית? חסרת בית? ההתעלמות אינה מפסיקה את הדפיקות. חלון נפתח. "צאו מהר!", צעקות לחוצות. מה קרה? "אזעקה? אתם לא שומעים?". אזעקה? תל אביב? כדאי למהר ולהתגונן. דלתות נפתחות. ריצה. חדר מדרגות. המתנה. חושבים ששומעים בום ברקע, אולי שניים. תחושת "כבר היינו כאן וחשבנו שלא-עוד". ממתינים וחוזרים. 

היא נעלמת, האישה הצעירה, אולי גם היא חזרה לשגרה. שמה לא ידוע. ופחות מכך - הסיבה שהובילה אותה לדפוק על חלון זרים. "בטוחה שלא ביקשה להתגונן אצלכם?", שאלתי. "לא, לא, היא ביקשה להזהיר אותנו". כמה לא מובן מאיליו, אני חושב, נזכר בקצין שצולם אמש בטלוויזיה, נשכב על הדשא במרחק מיתר האזרחים המבוהלים. היא דאגה לשלומם של אנשים שאינה מכירה. כמה אומץ מתגלה לפעמים במקומות בלתי צפויים. סיפורים קטנים שמהדהדים ומתעלים יותר מטח שנורה ונוחת.

(2)

בשעת לילה מאוחרת אני מעדכן בפרטים. היא יושבת בצד וגומאת כל מילה, סקרנית ועירנית. אחרי דקות מפסיקה להתאפק ומתערבת. שואלת, מבררת. אני מפנה מבט עייף ותוקף - אבל מי את בעצם? היא משיבה ואני ממשיך. פוזל לרגע שוב אליה ומתעניין לגלות כל פעם מחדש, איך גוון העור ממשיך להסגיר אותנו, גם כשאנו נחושים לטשטש נבכי מבוכות. לא משנה באיזה גיל ומעמד. שומר עלינו חשופים. אולי בדרך עקיפה כלשהי, מגן עלינו.

(3)

רגל אחת כבר הייתה באוויר, לעבר הכביש. בתל אביב אין זמן להמתין לרמזורים. כשאני במדים, אני מציית. לא בגלל החוק, בזכות הדוגמה. אבל על אזרחי נדמה כי אין חוקים, למעט חוק קצב הג'ונגל. הזמן קצר, אז חוצים. 

"אתה רואה יואבי", אומר האבא, "איזה צבע זה?". יואבי מביט ברמזור ומתלבט. הוא קולע בול, ושומע שוב מאבא מה זה אומר. אני מתלבט לרגע, מחליט להתעלם אבל לא מצליח. הרגל נדרכת במקום. יואבי לומד עכשיו, מפנים. מוטבע בו חותם לחיים. הוא מקבל שיעור חשוב, שאפשר ויציל חייו בעוד כמה שנים, שכבר יורשה להסתובב לבדו. איך יסביר אבא ליואבי שלא כולם מצייתים? כיצד יבאר מהו חוק שלא כולם מחוייבים לו? יום אחד הוא עוד ישאל את השאלות האלה, אבל כל דבר בעיתו. הוא עוד יישאב לחרדת גילוי העולם הזה, ניפוץ הילדות, אבל הבוקר לא מתחשק לי להאיץ לו את הדרך. אז אני מעכב במכוון את דרכי.

כל עוד אתה יכול, ציית לרמזור יואבי. יום אחד תתפוגג האשלייה. ואז תגלה את שבריריות החוקים. את הקו המטושטש בין האסור למותר, שאינו מתחדד ומתבהר עם השנים.ובכלל, צבע אדום מבלבל את הילדים. הם צובעים בו לבבות ופרחים, ונופלים בקסמו. עד שיום אחד מגלים שאין צבע מסוכן ממנו, אכזרי ואלים. יש ילדים בגילו של יואבי שמתפכחים בימים אלה. וזה מוקדם מדי, ומיותר מאוד.

אבל אבא של יואבי צודק. הרבה יותר קל ופשוט להסביר את העקרון מול הרמזור. את כל מה שקורה מעבר, לא ניתן לתפוש. את זה, אפילו המבוגרים כבר הפסיקו להבין.

יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

ימים פשוטים

סיפרו לנו שהבנאליות היא מוות, ורק בו נעוצה הוודאות. לכן, החפצים לחיות ולא לחיות כחפצים, מוטב שימציאו עצמם מחדש מדי בוקר. שיסעו למסעות מסעירים וירהיבו עוז למרחקים. מוטל על כנפיהם שימצו כל דקה ורגע, שיחסירו פעימות. שלא יקפאו, שלא ינוחו. בל יחששו מן המוות. מי שחושש ומפסיק כדי לנוח, ממילא אינו בין החיים.

אך מדי פעם, לרגעים חולפים, מותר לנו לחלום על ימים פשוטים יותר. שטופי אור וטיולים קצרים בין שטיחים ירוקים, אפופי צינת בוקר, בניחוח בית. משב רוח בוטח, כף יד מלטפת, מבטים כנים. להסיר את השעון מפרקי היד ומפרקי החיים, ולתת לנשימות להכתיב ללב. להפוך את השמש לסיבה. את הים ליעד. עכשיו לתמיד.

כמה מורכבות בפשטות הממכרת הזו. כמה יקרות דקות החינם. שקוטעות את תנופת השגרה, שמפרות את תכלית הקיום, שמאטות את מירוץ הכמיהה. ובכל זאת, יש בהן קסם מכשף. הן פרמיית הביטוח שלנו, בהשתתפות עצמית. הן חיזוק יסודות בעידן של רעידות אדמה. 

אולי, לא יקרו הדברים מעולם, ולנצח נסתער. אך בינתיים, מה אכפת לנו לקוות. שיבואו גם ימים פשוטים, יצלו עלינו משלוותם. ואנחנו נרפה ונתרפא, ונתמכר, ונוקיר. על שיש לנו כל כך הרבה בחיים, ושאפשר לבטא זאת במעט. על שנטוע בנו האומץ להאט. על נדיבות ליבנו, שהתירה לנו רגעים קטנים של כלום, ואושר.

יום שישי, 9 בנובמבר 2012

מבזקים וברקים

קצת אחרי חצות הותר לפרסום שמו של האדם שנורה אמש ליד בית החולים. טעה מי שחשב שכל פרסום הוא חיובי. שגה מי שחשב שטוב לגור ליד בית חולים. ויותר מכולם פישל מי שסבר שכדאי להיות עבריין. כי עבריינים לא אוהבים לפתור בעיות בדיבור, השובבים האלה. הם בד"כ מעדיפים יריות. ולא ממש אכפת להם אם מישהו אחר עובר באזור. ככה זה אצלם.

בחצות ורבע איים שר הבטחון שישראל תגיב בזמן ובמקום הנכון. שלא לדבר על הפגז מהצפון, והפצצה מהמזרח. וגרוע מכך - היריבים בתל אביב. וכך הותקן  שעון העצר לקראת מכת האש, שתתן נקמתה ותשקם הרתעתה. כל כך הרבה באים להרגנו, ואנו נשכים להורגם. ומרוב שהשכמנו כבר וויתרנו על לישון. אך זהו הוויתור האחרון שנעשה. יש גבול, כך נדמה בשגגה לפעמים.

לפנות בוקר חשד נוסף לתאונת פגע-וברח. אולי זה רק הגשם הכבד, ואולי החושך. לפעמים יש הסברים אחרים, וטוב שכך. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה עוד נהג שרצח ונמלט. ואם כך היה, מוטב שיהיה איש מוכר למשטרה. או לפחות לשכניו. וכדאי שיהיה עובד זר, או בן מיעוטים, או חולה נפש, או שיכור. רק שלא יהיה איש מן הישוב. והלוואי שלא מהישוב שלי. מי צריך עכשיו את כל השאלות האלה. ברור שהיינו עוצרים. זה בטח הגשם. 

והבוקר דווח שבנמל חיפה עגנה ספינה ענקית, הגדולה ביותר שהגיעה לחופינו אי פעם. הלוואי שזה הוא. אני מקווה שראה את התחזית והבין שזה הזמן להגיע. שיעלה אותנו זוגות-זוגות, שנרים עוגן. נצא ללב ים ונתחיל מחדש.

יום ראשון, 4 בנובמבר 2012

למנגינת ליבי

יש מנגינה אחת של פסנתר, שמספרת טוב ממני את מה שיש לי להגיד. והיא פורקת ממני את המילים שאני לא יכול להוציא, ומקלפת את השכבות שנדבקו בעיקשות, ופורטת על הנימים החבויים ומטיילת בחללים שנותרו סגורים. מישהו אחר כתב את הצלילים שאני נוצר, ואני משמיע אותם שוב ושוב, בקול רם. מקווה שמישהו ישמע את הווידוי שמתנגן בידי אחר.

יש תמונה שמישהו אחר צילם, שמתארת את הרחוב שאני רוצה ללכת בו. בתקופה שהיא לא חורף ולא אביב, כשצללים פוגשים צבעים חוצים צורות בונים דמויות. והאנשים בתמונה שלמים ונינוחים, כאילו לא מבחינים במסגרת סביבם. ואינם רוצים להיות בשום מקום אחר, וטוב להם עם האנשים שסביבם, כשברקע נגינת הפסנתר שנותנת קול למחשבות שנסתתרו באישונים.

נועה כבר בת שנה וחצי עוד רגע והיא מחייכת הרבה. וכשיש מוזיקה היא שרה ורוקדת, וכשרעבה היא אוכלת ולפעמים היא מטיילת וצוחקת. והעולם של נועה לפניה והיא משחקת בו כרצונה, והוא נענה ומציית ולא יעז לאכזב אותה. ולמרות שעוד לא מדברת, היא אומרת לי כל כך הרבה. ולמרות שעוד לא מכירה אותי, היא עוזרת לי להכיר את עצמי. כמה אושר מסתתר בפשטות החיים, בחדוות החיים המשלימים עם פגעי הזמן, בלאהוב את השמש ולהכיר בכוחה המרפא.

החיוך המהפנט של ילדה פורט כמו נגינת פסנתר, ממסגר כמו תמונה נשכחת. ממלא כוסות עד למחציתן ומפסיק. היתר יתמלא לבד, וירפא. זה ייקח קצת זמן, אבל יגיע. יגיח בהפתעה. יוכיח שהיה כדאי.

יום שבת, 3 בנובמבר 2012

האשף והאמן

אשף המילים נודע ביכולתו המדופלמת לרפד מצביו בהברות, מבוכות בהנחות, שניות באותיות, שהסתחררו כחוט מקשר בין תמלילי יומו. והוציא כקוסם ממגבעתו חודי שנינות ופלאי לשון שהלהיבו סובביו ונפרסו מולם כספר הרפתקאות מתחדש. לא נדרש האשף להתכונן או להיערך, שכן ניחן היה ביכולת לשפוך את צקלון מרכולתו בפני כל עובר ושב, עת היה עובר לשווא מעניין לעניין ונושא נאומיו ואת עצמו למחוזות של דיבור קולח. מבטים נוצצים עקבו בשקיקה אחר מוצא פיו וידעו כי יטיב להסביר את שלא יתואר, לפענח תעלומות מעיקות. אך ברגעי האמת של חייו, בנקודות בהם גואה הרגש ונשבר אל חופים רחוקים, נותר חסר כל. רק מילותיו בידיו, והן ריקות.

 אמן השתיקות היה מוכר בכשרונו לנדוד מסעות ארוכים ללא הברה, מעביר מסריו וזמנו באפיקים אחרים. וברגעים הכי מתוחים וקשים, עת נדרש לתמוך ולתת מענה, נותר באילמותו. לא כי רצה להרע או לפגוע, כי משום שלא יכול היה לתת את שנדרש. נצטייר הוא כקמצן של מילים, קפוץ-יד רגשות, כי חומות היה עשוי עורו, בית סוהר לסערות כלואות מבפנים. וכשהיה לבדו התחפר בכעסו, מדוע לא סיפר, ולא שיתף, ולא הודה, ולא חיבק. אך גם התשובות נותרו בשתיקתן, והידקו את שפתיו בחוזקה. ויותר מכולם חיכה הוא עצמו למוצא פיו, אף כי ידעו כולם כי המילים היפות מכולן מסתתרות בעיניו. אומנות ללא קול. בביצורים שסלל סביבו, היו הן שער רחמים.

לעיתים רחוקות פיתל הגורל את נתיבי הדרך, ומיזג שבילם של האמן והאשף.
המנגינות היפות ביותר הולחנו ממבטיהם הצולבים. רועמות בדממה.

יום שישי, 2 בנובמבר 2012

התזכורת

סופות שמכריעות בחירות, חמסין שמשתק חשמל, משקעים שמביאים ברכה, קללת בצורת.
תנועת חולות שיוצרת פקקים, רוחות נושאות מחלה, אביב נעורים ושלכת זקנה.

מהו מזג האוויר אם לא תזכורת. אזכור עגמומי לכמה שאנו קטנים וחסרי חשיבות. אנו נתינים שחוחים בארץ ליליפוט השנלטת בעולם של איתני טבע. העיסוקים שלנו נראים לנו גדולים מנקודת מבטנו, אך שוליים קוסמולוגית. כלום אינו מתבייש המפץ הפוליטי בהשאלתו-ללא-רשות של הכינוי "מפץ"? כמה חצוף הוא הביטוי "מבול של עבודה". כמה יומרני הוא האדם המתכנה "איש רוח", מבלי שהביא לקריסת עצים ותעופת גגות.

שמיים מעוננים הם בשורה מטרימה של ממטרים, אך ראוי יותר לראות בהם טיפות של צנעה, שתכליתן להמיס את היהירות שבה הצבנו את עצמינו במוקד העולם. חשוב לזכור באיזו מהירות ישמיד הטבע את שבנינו משך שנים, את כוחו להזיז הרים ושרוף יערות, כמעט מבלי-משים. הוא בקושי רואה אותנו הטבע, מבחינתו אנו לא חלק ממחזור חייו. למעט הפעמים שאנו מנסים לשבש אותו ולהכחידו. ואולי אסונותיו אינם אלא נקמה.

אחרי שיסיימו לייבש את המים, ובתום שקיעת האבק, מומלץ לאמץ ללב את התזכורת החשובה הזו. שהדרמות שלנו משעממות. שאנו שחקני משנה בטלנובלה ארוכת שנים, שמשודרת כבר כל כך הרבה עונות... ואם נגזר עלינו להסתפק בסיפורים הקטנים והזעירים שלנו - כך יהיה. נמצה מהם את המיטב. נתרגש מסיפור פעוט, או משיר או חיוך. ולא נתפתה להאמין שאנו מנהלים כאן משהו. רק דיירי משנה לזמן מוגבל בדמי מפתח. אוחזי מטריות מפוחדים, שיכולים לאבד מחר הכל בזרם, אז בינתיים כדאי למצות את הזמן, במזג מתאים.