חוקי התחרות עוסקים בין היתר בחסמי כניסה ויציאה לתעשייה מסויימת. אחת התאוריות השכיחות מציעה, שתחרות חופשית ויעילה מתרחשת בתנאים בהם חסמי הכניסה גבוהים וחסמי היציאה נמוכים. ההסבר, למרבה הפליאה, אינו בדיוק כלכלי.
כשחסמי הכניסה לשוק מסויים גבוהים, זה משפיע על שני צידי הדלת. אלה שבחוץ צריכים להתאמץ להוכיח את עצמם. לשלם דמי רצינות ויכולת. לא כל מי שפשוט רוצה נכנס. ואלה שבפנים, ערים למאמצים ונכנסים לדריכות. אך אינם חשים מאויימים מכל דפיקה בדלת. החסמים עבירים, אבל מעניקים להם יציבות ומרחב פעולה. הם מאפשרים לשני הצדדים למלא את תפקידם ביעילות, במודעות הדדית ומאוזנת להזדמנויות ולאיומים.
על הדרך, יש עוד מרוויחים. המשקיעים. אלה שהונם מושפע הן מהנעשה בפנים והן מהמתרחש בחוץ. הם כמהים ליציבות ומשתוקקים לתחלופה. הם חושקים בשני העלומות, ולכן מרוצים למדי ממנגנון הדלת המתוחכם. השער הזה פותח להם סיכויים רבים.
ומה באשר לשער בקצה השני של הבית? גם לו חשיבות ידועה ונחוצה. אך בניגוד לעמיתו, המעבר כאן חד כיווני. חשיבותו ניכרת הודות לשתי מילים המתנוססות ובוהקות מעליו: "קל לצאת". וכולם יודעים תמיד, שמי שאינו רוצה או שאינו יכול, או שאינו מתאים או שאינו ראוי - יוצא בקלות. על רגליו, או בדחיפה מסייעת מחבריו. אבל בפנים אין שחקנים שנותרו מטעמים זרים. אין אינרציה או מסורות בין הקירות הללו. רק עשייה נמרצת, תחרותית ויעילה.
בפעם הבאה כשטורדת את נפשינו המחשבה על אודות שינוי שיטת השלטון הפוליטי, כדאי לבחון את התובנות החשובות של גישת החסמים הכלכליים. כך למשל, מהר מדי קידשנו את יתרונות הפריימריז החופשיים, וקיבלנו את אורן חזן (מנגד, מרבית הפרופסורים שניסו להיבחר בשיטה דומה לא צלחו). האם לא נכון לשכלל את חסם הכניסה ולהוסיף לו שלב מסדר של ראשי המפלגות? לא מתכון בטוח, אך שיטה שיכולה להשביח את הייצוג מבלי לפגוע בדמוקרטיה.
ובבואנו לדון בדלת היציאה, מדוע אנו מתפלאים כל כך מהדבק המחבר בין ישבן הפוליטיקאי ומושבו? הרי בשיטה הקיימת כמעט בלתי אפשרי להדיח ולעיתים זה אפילו מסוכן למפלגות חפצות חיים. ובכלל, לאן ילך הפוליטיקאי? הרי השקיע מיטב הונו ומרצו כדי לשלם על כרטיס הכניסה...
פרופסור יחזקאל דרור כתב באחד מספריו שעסקו במנהיגות הישראלית: מוטב לו לנבחר שישמור משלח יד נוסף. רק כדי להזכיר לעצמו שמשרת הוא מבחירה שיש לה חלופות. זוהי בדיוק התודעה שפילל אפלטון להניח בראשי מלכיו, וגם אנו כולנו נרוויח מקיומה בימינו.
ולא בכדי אני מסיים בנו. הפחידו אותנו בל נחסום את החופש הפוליטי ונשמור על הזכות הבסיסית לכל לבחור ולהיבחר. אלא שבאחרונה קמה הזכות הזו על מגיניה, ועתה אין עוד ברור בעבור מה אנו מגנים. החסמים הכלכליים לא יסרסו את השיטה הפוליטית. להפך, הם יאפשרו את לבלובה. ואנחנו נזכה לייצוג הולם יותר. ייתכן שגם אז לא נצעד בדרך בטוחה לשגשוג והצלחה, אך לפחות נדע שאין אנו חסומים שלא לצורך, שפעלנו כדי לתת לנו לבחור באמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה