מוטב להיות עייף

כמו באשלייה אופטית, ניתן היה לזהות עייפותו מכל זווית. בהליכתו השפופה, מדדה תחת כובד תלאות הדרך. בתנועה האיטית בה נטל משקפיו. בעיניו הכבויות למחצה. בחריצים העמוקים בלחייו שחרצו בו הזמן ובגידות עמיתיו. במבטו הספקן. בקולו החלוש והמבולבל, כמה רחוק מן המוכר בנאומיו, שהיטלטל בין עירנות לנמנום. בריח הבדידות שאחז בלבושו המחוייט. רק שאלותיו נותרו חדות. כמו נר הנאבק על להט שרידותו תחת אהיל מחוויר.

בהיתי בדמותו בסקרנות, תר אחר סוד הכוח להמשיך, מקום מסתורו של מכסה המנוע. כשכבר ביקשתי לוותר הבחנתי בחריצים העמוקים על ידיו. צלקות ארוכות ושקופות. הייתכן כי רק אני הבחנתי בהן או שמא היו יצירי דמיוני? כך או כך, לא ניתן היה לטעות בפשרן. הרי קראתי עליהן בספרים ושמעתי בהרצאות. הרי חלמתי עליהן בלילה. ועתה הזדמנות נדירה להציץ בהן מקרוב.

שריטות שנגרמו בידיו של מי שהפך בדפי ההיסטוריה. חתכי נייר ששרדו באצבעות מי שלא היסס להכתים בדמו את ספרי המציאות. שלא הסתפק בלקרוא את התמונה. שכתב.

וודאי צורבות הן הצלקות, מכאיבות. אך אין רחמים מעוררות הן. רק קנאה עזה.

המון אנשים עירניים ורעננים יש בעולם. וידיהם בריאות. אין חלקי בהם. מוטב להיות עייף.

אסופים ברשת

העולם שלנו מסודר מדי בתבניות היררכיות. כך היה משחר ההיסטוריה המאורגנת מדי, המסודרת מאוד בפרקים עוקבים. האחד הוא בנו של ההוא, והוא כפוף למעסיקו של הזה, ונתון למרותו של האחר. מבלי להתכוון לכך, נכבלו זהויותנו בשלשלאות מעמד נוקשות החורצות גורלות בקווי תיל מגדירים. כל אחד משובץ במקומו הראוי.

אבל אולי, יש דרך אחרת להסתכל עלינו. אולי כל אחד מאיתנו אינו אלא דמות בסיפור של מישהו אחר. שחקן, ראשי או מוביל, באחד המחזות המתנהלים במקביל במציאות סביבנו. כה מוכשרים אנחנו, עד כי אנו ממלאים תפקידים מקבילים באינספור הצגות, כמעט מבלי להתבלבל.

אפשר שאביר חלומותייך הוא מקור הכאב בסיפור שלי. שחברי הקרוב הוא מושא געגועיך. שהמלאך המרחף מעלייך דוקר בקלשון לשונו בסיפור אחר. ששני אנשים כל כך חסרים אחד לשני, רק משום שאינם חולקים את אותו הסיפור. אין מחזות זהים, ולרוב אינם דומים. ככה זה כשהמחזאי הוא גם השחקן הראשי. לא תמיד ברור מי מביים. אפילו אלוהים לא יודע, והוא הרי רק התאורן שתפקידו לשמור עלינו את הזרקור ביציבות, בין המערכות, עד שייסגר המסך.

והיכן אנחנו בתוך רשת הסיפורים האינסופית הזו? קורי עכביש המחברים את כל ישויות העולם בסבך דמויות ותפאורות מתחלפות בערבוביה דוחקת-הרמוניה. מי יגלה לנו את תפקידנו האמיתי?

קראתי פעם במאמר, שמיתוסים הם סיפורים מתגלגלים שמשנים צבעם בין תקופות ותרבויות. ושהדרך היחידה להבין ולמצות מיתוס היא להכיל את סך גרסאותיו. רק כך הופכת התמונה לשלמה, ההכרה לבהירה.

אז אולי אנחנו לא באמת דיירים במגדל מעמדות. אולי אנו בכלל אסופת סיפורים הצפים ברשת. פרקים וזוויות מתחלפים של מהות מורכבת אחת. כדי להכיר אותנו באמת צריך להיחשף לכל הסיפורים בעת ובעונה אחת. כמה טראגית ההבנה שאיש מלבדנו לא ישיג זאת לעולם. כמה מסקרנת ומרגיעה היא.

מיותרים

"אתה בטח מזהה אותי כראש המועצה הדתית של בנימינה", הוא אומר בבטחון. "אבל אתה בטח לא זוכר או שבכלל לא ידעת שאני גם אחראי פה על תחום הקבורה. אף אחד לא יעשה בשטח שלי מה שהוא רוצה. בגלל זה עשיתי מה שעשיתי בלוויה. אתה מבין, הרב התחיל לדבר יותר מדי, התבלבל קצת, אז מיד עשיתי לו סימן קטן עם היד, ככה, ככה כמו שאני מראה לך, וסיננתי לו בשקט באוזן - שתוק. והוא שמע טוב טוב. ואחר כך באמת זה התנהל כמו שאני רציתי, והיה מכובד. לא, אין צורך להגיד תודה. וגם בתחום ההפקה יש לי ניסיון, ניסיון גדול. אני, כמו שאתה רואה אותי, הייתי המפיק של הכליזמר בצפת. את כל ההופעות אני הרבצתי שם. עכשיו פעם, הגיע אלינו מריל רזניק, הכנר המפורסם. מקום ראשון בעולם. עכשיו הוא, כמו שאתה יודע, וירטואוז, אבל מה, מופרע לגמרי. פעם אחת הוא הופיע, והיה חם כי קיץ, ולא הסכים לרדת מהבמה. ואני אומר לו, מריל נגמר. וזה כנר-כנר, לא כל אחד. אתה יודע כמה כסף הוא לוקח? אבל זה, השתגע לגמרי, לא מפסיק לנגן. הלכתי, ניתקתי לו את החשמל. לא הייתה ברירה, ירד. ככה אני עושה, בדרך כלל. בשכל. אתה עוד תכיר אותי"

<<--*->>

"של מי הכלב הזה???", הוא נכנס בנביחה מצמררת לבית הקפה. "של מי הוא???", חזר פעם נוספת כדי לוודא שיש לו את תשומת הלב וקוצר הסבלנות של כולם. "זה הכלב שלך?? שלך?? את עכשיו הולכת וקושרת אותו ושמה לו מחסום את שומעת? אבל עכשיו! הכלב שלך עכשיו בא והתנפל על הכלב שלי! והוא לא עשה לו כלום! אתה אל תגיד לי להירגע! אתה אל תגיד לי לשתוק! מי אתה בכלל? מי אתה? אתה ראית מה הוא עשה לכלב שלי? אתה ראית? פעם הבאה, פעם הבאה שזה קורה אני אומר לך שאני אתקשר למשטרה והם ירדימו לך את הכלב את שומעת! הם ירדימו אותי. את אל תגידי לי להירגע!". ועתה ברור לכל כי לא רק הכלב יצא מכלל שליטה וזקוק לריסון.

- "הוא צודק", היא אומרת לעצמה, לוגמת קפה, וממשיכה לעבוד על המחשב. "קצת משוגע, אבל מאוד צודק".

<<--*->>

רק לפני כמה רגעים הייתה מעורבת בסכסוך משל עצמה.

- "סליחה, אדוני? סליחה? פשוט, העשן שלך עף בדיוק אליי. חשבתי שאולי אם לא אכפת לך..."

- "אממממ, מה אני אעשה? דברי עם הרוח או משהו".

- כן, צודק. אני אדבר. תודה

<<--*->>

מיותרים, מיותרים הם כותבי המערכונים. שכך משקיעים מיטב דמיונם וכשרונם. מוטב שיתעדו.

כזה אני רוצה

"המקום שלא הייתי בו, לא אהיה בו. המקום שהייתי בו, כאלו לא הייתי. נדים בני אדם הרחק מן המקומות, אשר בהם נולדו והרחק מן המלים שנאמרו במו פיהם, ולא עוד בתוך ההבטחות, אשר הבטחו" עמיחי

אדם מביט עמוקות בתמונה, מצליף אצבעו במשטח ופוסק: "כזה אני רוצה". ומתכוון לאמר כך רציתי כל חיי ולכן משוגרות שאיפותיי הכמוסות, ובזו התמונה נאגרים כמוסות ליבי. ובלי משים, רושם הוא לזכותו הישג של ממש, וראוי הוא לתהילה וקנאה מעיני כל, על שסיכם בזה המשפט הקצר.

כי לא ביקש לאמר כי כזה הוא צריך או לכך הוא נדרש. ונמנע מלקבוע כי כך המצב או לשם הובילוהו החיים כנתון בכבלים על עגלות בקר בדרך אפר. רק צייר במכחול ידיו את היעד והגדירו במדוייק. הצליח לאתר בליבו את מטמון יצריו ולבחור מבין שלל הדלתות והדרכים את זו שתובילוהו אל נחלת האושר. ונמנע מלשקוע בפיתויי אין קץ ולטבוע באוקיינוס האפשרויות. לא התמהמה במחול הוויתורים העצמיים. לא הטיל עול הבחירה על עמיתיו, לא וויתר על זכויותיו. כך סתם, בשלוש מילים, חיבר פסוק של אמונה ותקווה על קלף מנצח, והכריז כי מצא את יעדו. עתה יוכל המסלול להתחיל בחישוביו. יארך ככל שיארך המסע.

מילונים סדורים על המדף. חלקם חיוורים במבוכתם, ואחדים סמוקים אדמדמים בכלימה. מותשים לעייפה, עמוסי מונחים, כשלו בתפקידם. אף לא אחד מהם הצליח להגדיר בפשטות מדוייקת כל כך את הרגע המזוקק בו הישיר האדם מבט אל גורלו. רגע פלאי של נחישות בלתי מתפשרת, שיחת נפש אינטימית ופתוחה של איש עם עצמו. זה הרגע לשמו אנו נולדים, ובהיעדרו מתים עוד בחיינו. מפת האוצר החשובה לעיתים מן התיבה המיוחלת. רגע של אמת. כזה אני רוצה.

תעתועי חירות

הוא לא רוצה שהיא תגיד לו מה לעשות, ילד גדול והכל. ושלא תאמר לאן ללכת. אבל מתגעגע לחיבוקים המנחמים שלה, עם ריח של פעם. אלה שחצצו בין האסור למותר.

ונזכר איך נלחץ מקול פעמון שהורה לחזור מן החצר או שנדרש לשנן ולהבחן. אך חסרה לו פשטות השגרה הזו, כשנוהלו שעותיו בדפי משבצות.

והחוקים האלה, שמסווגים לצבעים ולתקופות, מטילים מיסוי על נשימתו. אך לפעמים, בעיקר ברגעי הבדידות וההחמצה, הם כל כך חסרים.

כמו אדם האסור בתאו וחולם להיות מותר מכבליו, וביום חירותו מתמלא געגועים לסורגי עברו. ונחצה לבו בין האסור והמותר עת שוקע בתוגה. האמת הארסית ממלאת עורקיו צמרמורת. ההודאה כבר מחלחלת אל קרביו. בעבור אושרו נכון הוא לוותר על החופש. גאולתו יקרה לו מחירותו. וכשהכיר בכך, חש  סוף סוף באירוניה המתעתעת. כמה נעימה לנו העניבה שאנו מבקשים לשחרר. 

דרך שלוש נקודות עובר

א.
חדר קטן דחוק, צפוף. כסא קטן ושולחן שבור, מכוסה מפת ניירת עמוסת דפוס. על הקירות תלויות לכל האורך מראות ענק, שהושאלו מהקרקס שביקר בעיירה לפני שנים. והן מגדילות את הדייר לממדים אדירים ומשביעות את תאבונו. באחד הימים משך בעצמו את אחת המראות מעל הדלת. אין מקום בחדר הקטן לניירת ולפיתויים. וכאן התחושה המשכרת נעימה. יש הרי סיפורים על כאלה שנתקלו בחוץ במראות אחרות, אחרים. כאן נוח, מחמיא. לא חייבים שמש בשביל להסתנוור. שמש זה לאמיצים, שבתי הקברות מלאים בהם.

ב.
סוף סוף, ההר הגבוה בעולם, הכריז בלבו מחוייך. עוד רגעים ספורים יחל הטיפוס לצמרת. כמה המתין, כמה הרחיק עד שהגיע.מסע חייו אל פסגת חלמותיו. אך ראשית המסלול חסומה והמעבר דורש כרטיס. בצידי הדרך בקתת עץ דלה, ובה מוכר קשיש נמוך קומה.

כמה זה עולה?
בחינם!
כלום כסף?
כלום.
אז אפשר כרטיס?
לא. קודם צריך הכנה.
הכנה? מה היא כוללת?
רואה את המערה כאן מימין?
רואה.
אז לפני שאתה מתחיל בטיפוס אתה חייב להיכנס לשם. יש שם מדרגות. הרבה. אתה יורד עד הסוף למטה. תיזהר שם. חשוך ומחליק. וחלק מהמדרגות שבורות. אל תחזיק במעקה, הוא רעוע. ומקווה שיש לך בגדים להחלפה. מלוכלך ורטוב שם. ותזהר איפה שאתה דורך, הרצפה מלאת שברי זכוכית ומראות. תנשום עמוק עכשיו כי למטה האוויר דליל. שלא תיחנק.
עוד משהו?
בהצלחה.
כמה זמן זה לוקח?
משתנה. כל אחד בקצב שלו.
חייבים? אי אפשר פשוט לקנות כרטיס?
לא.
בטוח?
בטוח.
ואחרי זה אפשר?
אחרי אפשר.
וכשמסיימים לרדת מאיפה עולים? איפה זה מתחבר? מאיפה מתחיל הטיפוס?
אתה כבר תמצא לבד. אחרי שתרד תבין.

ג.
...וזו בעצם הסיבה שאני כל כך אוהב את הגשם, מסכם האיש הזקן לנכדו. והוא בוהה בו בעיניים מעריצות וממתין לדברי המשך, לסוף הסיפור. אך הסיפור אינו ממשיך ואת מקומו אוחזת שתיקה עמוקה.
אבל למה סבא? לא הבנתי למה דווקא גשם.
תראה, הוא מסביר בצלילות מעמקים. הגשם יודע שהוא זמני וחולף. הוא מבין שאינו אלא טיפה בים. חלק ממחזור בלתי פוסק ונטול פשר. ולמרות זאת אינו מוותר. הוא מחלחל ומצמיח חיים. הוא עולץ ושוצף. זורם וסוחף. אינו עוצר לחשוב או להרהר. מבין שאין לכך זמן. הוא רק צד את האושר, שלו ושל האחרים, ומגשים אותו בגשמיו. לפני שיתייבש המעיין, לפני שיצהיבו השדות. זהו סוד קסמו של מחול הגשם. ניצוץ קיומו. הלקח המרכזי שאני נוצר בתוכי עת הגעתי לחורף חיי. הזרע היחיד שאני מבקש להטמין באביב נעוריך. אהוב את הגשם. תלמד ממנו. היה כמותו.

הכרעה עצמית

איך הוא מעז, עם בוקר, לשזוף שליחי חמה ולפסוק כך, בכוחו הדל, את דינו. אדם, בסך הכל ולא יותר, מפזר חבר מושבעיו ופוסק ערירי את הדין.

מישיר מבט השמיימה, וזועק בלהט: "לא אשם!". ואין עיניים נשואות אליו, והקהל אינו נוכח ואינו רוחש. ולא תישמענה דפיקות פטיש לקצוב את ההמולה. רק דפיקות לב, משתולל בהחבא. עת נגולה האבן מתפוצץ הוא מגאווה. על שכך הוכרז וכך נמסר. על שכך נפסק, כשרק החל. חדריו הומים תקווה.

ומסביב, ממרחק ואפילה, מבטי קנאה נוצצי דמע. איך כך הסתיים המשפט במחיקת האישומים. ובחר הנאשם להיות שופט ולא קורבן. במו ידיו שחרר האזיקים.

לו רק כולנו יכולנו כך, שותקים הם בכלימה. ושוקעים כולם בזכאותם להכרעה עצמית. מי לחסד חירות, מי לאבדון.

זהירות, גבול לפניך

איך יודע אדם שקרב הוא אל הקצה. האם חשות רגליו החשופות, הפצועות, בחספוס סוף השביל? בדרדרי הסף? האם מצלצלת נשימתו נגינת סיום? הגולש מבטו במדרון התהום, סוחף מילים אחרונות לעמק אין-שב?

האילמת זעקתו ועייפה עירנותו? המתכנסים בו פחדיו למושב פרידה? נערמים כיסופיו למגדל רם ובו גרם מדרגות לולייני, הישר לאובדנו.

מה בכלל צבע הקו המסמל את גבול היכולת? אולי כתום הוא. כתום ילדות. כתום היום שטרם החל.

סיור במחלקת האבידות

ברוכים הבאים למחלקה. פעם ראשונה כאן? אם כך, נעשה סיור קצר. במדף מימין כל החפצים שהלכו לכם לאיבוד לאורך השנים. כאלה שאתם משוכנעים שנותרו על השולחן או מתחת למיטה. אלו הן האבדות הפשוטות ביותר, הן מגיעות לכאן לפעמים בעצמן. נמאס להן מההזנחה, מהשכחה. מעדיפות לסיים חייהן כאן, מתענגות על מאמצי החיפוש חסרי הסיכוי. מדי פעם אחד מהם מתגעגע וחוזר למקום מחבואו. זה אפילו די מרגש. 

המדף הגבוה שם, אתם מזהים? זה מדף מיוחד במינו. אתם מבחינים כמה הוא נוצץ? מצויים עליו כל המילים והמושגים שהלכו לאיבוד בתרגום. בכל פעם שמישהו מתרגם שיר או סיפור, חלק גדול מהקסם והיופי נושרים ומתפוגגים. אנחנו אוספים את כל השאריות ומסדרים יפה על המדף. האמת שזה די עצוב, אבל אין מה לעשות. אנשים מחפשים את הנגישות, רוצים להבין. העיטורים המקוריים כבר לא מעניינים אף אחד. לכן שמנו את זה כל כך גבוה.

ממש ליד, שני מדפים רחבים ועמוסים במיוחד. אנחנו מסדרים עליהם את כל המילים שהלכו לאיבוד כשנאמרו, כשנהגו. תוכלו למצוא שם בעיקר רסיסי רגשות שנפלו כשניסו לייצא אותן החוצה. לפעמים בעל פה, לפעמים בכתיבה. לפעמים זה הולך לאיבוד אפילו כשחושבים אותם. ככה זה. 

וזה, אתם שואלים? מה המדף הזה שם בקצה? זה המדף הכי מיוחד במחלקה. זה המדף של כל מה שכולם מחפשים ואף פעם לא ימצאו. לא, לא משנה כמה ינסו. אז למה צריך אותו, אתם שואלים? פשוט. זה בשביל שתהיה לכם סיבה. שאף פעם לא תתייאשו. שיהיה לכם על מה לחלום. שתכתבו שירים.

סמיך

את המרקים שלי בחורף, אני מעדיף סמיכים. כדי שלא יהיה משעמם. בשביל הגיוון, שיהיה לזה טעם. גם אם צריך להוסיף מעט פלפל. גם אם זה קצת שורף בהתחלה. זה גם תמיד נעים לדעת שמישהו התאמץ בשבילך והכין במיוחד, מכל הלב ועם מחשבה וכשרון. צבעוני ועשיר. משביע.

גם את החיים שלי, בחורף, אני מעדיף סמיכים. כדי שלא יהיה משעמם. בשביל הגיוון, שיהיה לזה טעם. גם אם צריך להוסיף מעט פלפל. גם אם זה קצת שורף בהתחלה. זה גם תמיד נעים לדעת שמישהו התאמץ בשבילך והכין במיוחד, מכל הלב ועם מחשבה וכשרון. צבעוני ועשיר. משביע.

כי בסוף, כמו בהתחלה, הכי חשוב בחיים זה שיהיו הרבה אפשרויות בקדירה שלנו. סמיכות ככל שניתן. במיוחד בחורף.

עותקים בודדים ספורים

"Born Originals, how comes it to pass that we die Copies?"    Edward Young

מה רבות הן השאלות הקיומיות, ומעטות הן התשובות. "פשוט היה עצמך!", מפצירים בנו הפילוסופים העתיקים והמודרניים, חכמי ההלכה והדתות האחרות, חברים והורים. כל מי שנגיעה לו לחיינו, ישירה ועקיפה, מפציר בנו לקיים ולהנציח את מי שאנו באמת. ואינו מרחיב או מסביר. רק משביע פן נתפתה להשתנות או להתפשר. שנשמר בנו ניצוץ אנושיות עצמאי, ייחודי.

ואמנם, הביטו על הנוף בצידכם, וראו אותו חולף. לא הזמן משיט אותו הלאה, לא רגליכם הרצות. נהפוך-הוא, יושבים אתה לבטח על המסלול, על פס הייצור. וכמותכם עוד רבבות עם אותם רצונות משוכפלים ואותו טעם נרכש (במיטב כספיכם), ואותם תחביבים ואותם ניסוחים ואותו עתיד. רק העבר מתחלף, מגוון. זהו מחיר היעילות ששילמנו כולנו. ביקשנו את הטוב ביותר ואיבדנו את המיוחד והפרטי. האבולוציה אינה מרחמת על הזנים האחרים, קוראי התיגר, שאינם נספגים בקלות בנשימה אחת רדודה.

ככל שמתקדם הפס, מתחזקת המחשבה. לא ניתן לעצרו, לא ניתן להאט. אין את מי לשכנע או להביס. המסילה מוסיפה לדהור, מתוכנתת, מתכנתת. למפעל אסור להפסיד, זו השיטה שעל הפרק. הסיכון עצום. לא, מהפס הזה אי אפשר לברוח בנעימים. חייבים לקפוץ, להימלט בחופזה. במפתיע, בזינוק פראי. טרם שינסו לעצור אתכם, טרם שתקפאו מאימת המחר. לפני שתואשמו באנוכיות. זהו שקר השקרים הניצב בקיומנו. האנוכיים מוסיפים לנוע בנוחות הייצור.

הביטו על המדף. עותקים בודדים, ספורים. מהוקצעים, משוכפלים. לא מתחשק לכם לכתוב משהו משלכם? לדבר בשפה אחרת? לקפוץ מהמדף?

אולי עדיף להיות גידם

היזהרו שלא לקבל שריטה, הייתה אמא אומרת. והיא הבינה. ככל שהתבגרנו הרבנו להימלט מאימת השרוטים. וביקשנו להימנע מנזקי הפציעה שהותירו חותם.

יש הנבוכים מהסימנים החיצוניים. החושפים ברבים חולשת נכותינו, מודים במקומינו בטעות שנעשתה. ויש הנרתעים מן הגירוד האינסופי, המוציא משלוות הנפש ומזין בנו געגועים דואבים. ואני, רק חושש כי לא תספיק להגליד. וביום מן הימים תיפתח כך סתם, באמצע הרחוב. במפגש סתמי בבית קפה או בשדרה. גם כשחשבנו שכבר נרפאה. ואיך נחבוש עצמינו ונעצור הדימום באמצע הרחוב. יוכתמו בגדינו באדום של בושת גלמודים.

אולי עדיף להיות גידם, חושבים לפעמים. גידמים אינם נשרטים לעולם. אך כיום כולם כבר יודעים שלפעמים גם להם מגרד ופוצע. הרי שריטות הן קצה חיצוני של פצע אחר. הזמן מרפא רק אם מרפים ממנו. גם גידמים חייבים ללמוד לחבק.

איך יכול להיות

אדם עייף שוקע במחשבות עמוקים: איך יכול להיות שרגליו נטועות והוא נודד במחוזות דמיון. וממציא לעצמו חוויות שלא נבראו ומראות שלא מוששו וניחוחות שלא נטעמו. ובכלל אינו יודע את שהוא מאמין.

ואיך יכול להיות שהוא מאחר להקדים את זמנו, והצלחותיו נכשלות והספקיו אינם מספקים. ואיך יכול להיות שסובביו הרבים מציתים בו את גחלי בדידותו והנופים מחיים בו געגועים למה שאינו מכיר.

ובכלל תוהה הוא לעצמו איך זה יכול להיות. והמחשבה ממלאת אותו כיסופים אל הלא מוכר ותקוות המאירות כשובלי נרות בצד הדרך. את כולם יבוא הזמן ויכבה כשיחשיך ויפשוט הקור.

והאדם נופל נרדם. רק אצבעותיו מוסיפות להלחין. בחלומות הוא מתבונן על עצמו מן הצד. לראשונה בחייו הוא מבחין בעצמו. אם יכול, וודאי היה מחבק. זה בטח היה מעיר אותו. מקים אותו מתרדמתו.