יום ראשון, 20 בנובמבר 2016

הגלגל

אחרי שוידאנו היטב, ואף פעם נוספת, שפקדנו כבר את כל רכבות ההרים, התיישבנו לרגע אחד ובכל מקרה לא יותר משניים על ספסל שהשקיף גם הוא על דהירת הקרונות. מכאן נשמעו היטב זעקות הריגוש ונצפו בחטף פנים סמוקי שלהוב, כמו שוחזרו פרקי המסע מראשיתם. העליות והמורדות חלפו במהירות נגד עינינו והיינו מרוצים מהאומץ שהופגן, ומקור הרוח שנשבה בבלורית נעורינו. וידענו לספר ולהשוות מי מהנסיעות הייתה המפותלת ביותר, ומי המפחידה ומי המאיימת, והתחלנו לתכנן את מי מהן נזכה בביקור נוסף בהקדם.

ואז, מישהו מאיתנו הציע כאילו כבדרך אגב, שנעלה גם על הגלגל הענק. ואני כבר לא זוכר מי מאתנו הגה הרעיון, וממילא אין הדבר חשוב עוד. שכן, ההצעה נמסרה וניתנה באזנינו, ועתה לא יכולנו עוד להתעלם ולהתכחש לקיומה. אף שניסינו, ומשך מספר שניות נאחזנו בשתיקה. היה זה דבר מה לא מוסבר ולא מוגדר שהרתיע אותנו. ששילח בנו חשש אף גדול מזה שנלווה למפותלות שבנסיעות. ולא ידענו מה בו, בגלגל העצום הזה, שהותיר בנו אימה משתקת שכזו.

ואולי היו אלה קרונותיו הישנים, ואולי הטייתו העדינה, סיבוביו החורקים, מחזוריותו האיטית. ואולי גווניו הדהויים או צרימת נגינתו. ומנימוק זה או אחר נמנענו מלדון בעניין ולא שבנו עוד לעסוק בכך זמן רב.

יום אחד, שנזכר בכל זה, וודאי נביט בערגה מחוייכת בביקור הקצר בגן השעשועים בצעירותינו. וניזכר כיצד חששנו כל כך להתקרב אל הגלגל הענק ולהיכנס בשעריו. כי ידענו, כן כבר אז ידענו והפחד לפת בגרון בעוצמת מחנק מייאשת. ידענו שההולכים בשערי הגלגל לא ישובו עוד אל רכבות הערים. יסתובבו להם בנחת מתמשכת, מעלה ומטה, וישלחו מבטים מפוקחים הנה והנה.

כן, ידענו. לכן נרתענו כל כך מהגלגל הענק. שנינוחות הבטחון שבו, עודנה מאיימת יותר מזעקות החיים של הרוכבים הנצחיים בין פיתולים מפתיעים.

יום שלישי, 1 בנובמבר 2016

צבע ודם

אומן יוצר פסל, ומכיר לעולם את יצירתו. את מיטב כשרונו יצק, עטף בסדיני דמיון, קשר בחוטי מחשבתו אל נוף נעוריו. בחר בקפידה את המקום בו יניח את המיצג. הידק בסיסו לקרקע, גם בסיסו שלו הודק. גידר המיצג בשבילי דרך, ופרץ בהם מרחבי פרשנות. העמיד את מלאכתו דוממת בחוצות עיר, מותירה להמונים, מתירה למבטיהם.

אחר הילך ברחוב ופגש בפסל. בחן היצירה בעיניו ומחשבה אחרת החלה לנטוף בראשו. אחז בתרסיס צבע והחל להכתיב פרשנות אחרת, להשמיע מילים שונות מעל המתכת הדוממת. לא היסס להלחין מילים של זר, להפריח שדות אלמוניים ברוח נועזת. וכשסיים, נותרה היצירה החבולה שותתת צבע באמצע הרחוב, חשופה ופצועה לעיני העוברים ושבים.

שני אנשים נועזים שמעולם לא נפגשו חברו לרגע בנקודה אחת באמצע הרחוב. כל אחד מהם טוען לבעלות על הפסל, על הרחוב, על השכונה, על התקופה. שניהם צודקים בטעותם, שניהם מתעלמים זה מזה, ובאותה עת מוגדרים על ידי יריבם. שלוות האנדרטה המפוסלת הוחלפה בשדה קרב, פסים של מלחמה, מפגשים טעונים של ישן מול חדש, קבוע מול חולף, סמליות עדינה מול בוטות אלימה.

אך מי מהם הבריון האמיתי? ומי החצוף? מי ביקש לגזול את שאינו שלו? מי עורר המהומה ובכוח מי להשקיט את הלהבה שניצתה? ואולי תלוי העניין כולו בזווית ממנה נשקף הפסל, ההשקפה שמתוכה פורצים האורות והמחשכים.

הקרב הזה על אנדרטת הברזל בכל העולם פרץ. הציף ימים רבים, הטריף לילות. אל שמיים קודרים עולות שאלות מפוחמות אודות הבעלות על הטבע, בערבוביית צבעים של קדושים מעונים ועניי קדושה.

אם היה אלוהים בשמיים היה מגחך למראה הצדקנות המאוסה של לוחמי הגרפיטי. של המבקשים לרסס כתובותיהם בצבע עז, עת נשפכת חמתם בנהרות של דם.

יום ראשון, 23 באוקטובר 2016

דבר לא ישתווה

תובנות עשירות תבונה, נוטפות רסיסי ברק,
לא ישתוו או יכפרו, לא ימלאו החלל.
גודש הרפתקאות, מלוא החופן טעמי תבשילים,
זרי מחמאות, רגבי אדמה בחריצי הסוליה מלאי סיפורים על תלאות ומסעות,
אינספור צילומים דמויי ציור וציורים דמויי צילום,
הסודות שנתגלו במרתפים עמוקים, השטפונות שסחפו עמם מטמונות זהב, פנינים שחוקות,
לא ישתוו בערכם, לא יאזנו במשקלם.
הטעמים והזכרונות עליהם התמוגגנו,
השירים והנופים שהלחנו,
העונות והדעות שבאו והלכו,
נקודות המפגש, קווי הדמיון, ריבועים שהתעגלו,
כל שעל ליבנו, שנצבר בראשנו, שנשאב לתוכינו, שננשם ועוכל ונלכד ושוחרר,
ושרף ובער, והלך וחזר,
וחיזק ושבר, התאסף ופוזר,
כל מה שחלמנו שיתחיל וצהלנו שנגמר,
כל רגע מאושר, כל עכבר שהתחזה להר,
כל היום, מהעבר עד מחר,
וכל מה שעוד טרם סופר ודובר והוגדר.
לא ישתוו
לרגעי התום הראשוניים
הבתוליים, התמימים, הפשוטים, הכנים,
מלאי השלווה, מלאי התקווה.
לפני שהכל התחיל
לפני שהכל נגמר.

יום שישי, 21 באוקטובר 2016

העיר הזו

את העיר הזו, מומלץ לחצות מדי פעם ברגל. להבחין בפרטים הקטנים, הגוונים העדינים המטשטשים בעיני חולפים פזיזים רכובים. לזהות בדרך לארוחת הבוקר את הפועל היושב בין כליו, מרטיב בזיעתו כריך יבש. את הקשיש הנשען על עמוד ברחוב, את הקשישה הנשענת על עמוד בספר. את העומדים ואינם נראים בתזוזה בהולה.

בעיר הזו, נכון לשוטט לעיתים כשאינכם עסוקים. להכנס לחללי גלריות ולצלם דווקא את האורחים. להביט בספר מאובק על מדף רופף, שניהם נאחזים בקושי בניסיון לשרוד. לבהות בכתמי אור וצל על עננים חולפים, ולהתעלם איתם מהזמן. להסתכל החוצה, ופנימה, והחוצה, כדי להפנים ולהחצין את כל המזל הקיים שזכית בו ללא הגרלה.

העיר הזו, העת הזו, אתה, לא תחזרו שוב. לא תיפגשו כך באמצע רחוב לעולם, לא תשאלו בשלומכם. אולי כדאי אם כך, לנצל את הרוח הקלילה של אחר הצהרים הזה ולשוטט מעט יחד. להתבונן, לשתוק, להתפעל, להיזכר. עוד תתגעגע למה שלא ראית, שלא חווית. עוד תיזכר כיצד האצת בסמטאות בהן טוב להקשיב.

יום רביעי, 19 באוקטובר 2016

באין מענה

עומדים בתור ארוך, ממתינים.
אני מעיין בטקסט קצר, מסביר כיצד הכתיבה, אמנות הסיפור, הפכה במרוצת השנים למנוסה מן המוות, תחליף לאובדן.
מאחוריי זר משוחח עם חבריו, עליהן.
הוא מדבר בהן ומזכיר שמותיהן המפורשות.
ומלין כי בשל מצבו הנוכחי הן לא נענות, נותרות יתומות.
אני מניח כי בתפילותיו המדובר, ומסתובב להבחין במאמין,
ומתפכח להבין כי לא תפילות כי אם שיחות.
על מרחקו הכפוי מהמכשיר הוא מקונן,
על הניתוק הבלתי אמצעי, על העדר החיבור הנחשק.
וכאילו אין די בכך שהוא ממתין כאן בתור, הופרד מחברו הטוב בעולם, מצינור החמצן.
"בוודאי עשרות מהן אינן נענות", יטען בצער,
ובהיעדרן, גם הוא נעדר,
גם הוא אינו נהנה. וכיצד יהנה בעודו מעונה, וספק אם ישרוד.
הרי מעגל החיים החדש נפרש בפנינו:
הטכנולוגיה המתחדשת הביסה הבדידות,
הבדידות היא מוות. הפחד המצמית ממנה קיומי.
כל עוד נתחדש, נחיה. כשננותק מהמכונה, נפסיק לנשום.
אולי צודק הזר שהצמיד תפילותיו לשיחותיו,
צדקנו כולנו,
אך אין בכך כל משמעות בהיעדר יכולת שיתוף.
נמשיך להמתין.

יום ראשון, 9 באוקטובר 2016

גם תורכם יגיע

מתחת לבית שלי, התארגנו בימים האחרונים שני תורים ארוכים, עשויי אדם, מתוחים בשורה מתמשכת. בשני רחובות מקבילים באותה השכונה, סביב אותו הבניין, שני טורים. שניהם התאספו משך שעות ארוכות, באישון ליל. שניהם התמקמו בשקט של ציפייה, מהולת דריכות מתוחה. המתנה למשהו שעתיד להתרחש.

האחד, בצד הטוב של השכונה, תור מחוץ לחנות אלקטרוניקה בערב שחרורו של האייפון החדש. תחת רגלי הממתינים שטיח אדום, ביניהם סרטי חציצה, לפניהם אור בוהק של חלל תצוגה וקופות. אין כל הגיון בהמתנתם כאן הלילה, רק להיות ראשונים. שוכנעו שבכך תלויה זהותם ואולי קיומם. העוברים סביבם מביטים בתמיהה, ואולי בהתנשאות אפופת רחמים. עד יגיעו לסוף התור ויזכו במוצר הנכסף, ותוכל שלוותם לשוב למחוזות מרגוע נינוחים.

התור השני, בצד השני של הבניין, והוא אינו מסודר ומאורגן. מחוץ למשרד הרווחה נתאספו המונים. הביטו על פניהם, אינם מכירים אותם. לא פגשתם בהם מעולם, בשמותיהם לא קראתם. אבל הם מכירים אתכם היטב: ניקו את חדריכם, הגישו את מנותיכם, השגיחו על ילדיכם, על הוריכם. מאתמול הם עומדים כאן על שפת הכביש, השפה המקומית היחידה בה הם שולטים. הבוקר, חלקם מרימים גזרי קרטונים מעל ראשם כדי להגן מהשמש הקופחת. מכוניות צופרות כדי להרחיק מהכביש, אולי גם מהלב. מה עושים המשוגעים האלה כאן מאתמול, לשם מה הם מחכים כאן. מחשבה באה וחולפת, מתפנה מרצון. אבל הם כנראה יודעים שאם לא ימתינו, לא יאכלו. זוהי אינה גחמה של אדם החושק במוצר חדיש. רק נחישותו של רעב או עייפה, שיש להם רגליים להמתין אבל אין פנים לזהות. הם ימשיכו להמתין האלמונים האלה, יחכו לדבר מה שאולי לא יגיע.

שני התורים בשני צידי הבניין הם שני אגפים נפרדים בשני צידי הקפיטליזם. אנשי השטיח האדום לא יבחינו בנתיני הרווחה. אף אחד מהם אינו מביט לצדדים.

ואתם, יום אחד גם אתם תעברו לתור השני. כשתחלו, כשתזדקנו, כשתזדקקו, כשתטעו. ומה אז תעשו? ומה אז תחשבו? כשיחלפו לידכם מבלי להסתכל, כשתציק לכם השמש ודבר לא יטיל צל, לגונן על מצוקתכם.

אולי מוטב עוד היום להבחין בצד השני, בתור שמעבר לבניין. לעצור, להתעניין, לשאול. לא רק כי בני אנוש אתם. גם כי ככל שעובר הזמן, מתרחקים אתם מן השטיח האדום ומתקרבים אל התור הנסתר. תור שממנו אין התקדמות ואין זוהר כוכבים. תור שעומדים בו בשקט, ללא קול, ללא חשיבות, ללא סיבה.

יום שבת, 3 בספטמבר 2016

הוראה מגבוה

יום אחד, כך אני מאמין, תיכנס המנהלת לכיתה ותבקש את תשומת לב כלל התלמידים. הם יעירו את הבחור השמנמן בשורה האחורית, וישבו זקוף. היא תסביר שזה לא ייקח הרבה זמן, אבל שיש בפיה הודעה שלא יכולה להמתין, שהיא עוברת מכיתה לכיתה ומבשרת, ושעד סוף היום תנכח בכל הכיתות. והיא תוסיף שכך עושות המנהלות בכל בתי הספר, בכל הערים ובכל המדינות. ושמדובר בהוראה מגבוה, מהכי גבוה, שאין גבוה מכך.

והיא תספר שאחרי בדיקות רציניות שנעשו, ולא פירטה מי בדק ומה בדק ולמה, רק שאחרי הבדיקות והמחקרים שעשו הם החליטו שמעתה יחול איסור חמור ומוחלט ללמד וללמוד חשבון. כן, שמענו נכון. מעתה לא יורשה אף מורה ללמד ואף תלמיד לא יתרגל. ותחול אכיפה מחמירה ופיקוח קפדני כדי לוודא שאין תקלות.

רק ערב קודם קיבלה את ההנחייה. הגיעה במעטפה סגורה ומרובת ניירות. פורטו שם תוצאות המחקר שנמשך שלושים שנים והתפרש על פני עשרות מדינות. מה שהוכח שם היה חד משמעי, מובהק ומטריד.

הילדים שלומדים חשבון, כך מסתבר, לומדים מגיל צעיר להבחין בין פתרונות נכונים לשגויים. הם מתאמצים לעשות חישובים מדוייקים שיביאו אותם לתשובות המוגדרות. זה נראה מצויין במבחנים. זה מקדם את המדע, ותורם לדירוג בתי הספר. יש רק בעיה אחת: זה דופק לילדים האלה את החיים.

המחקרים מצביעים על כך שהמירוץ אחר הפתרון הנכון אינו תם. הוא נמשך בקנאות לאורך כל השנים. רק יחידי סגולה מצליחים להתחמק. זוכים לאושר נדיר השמור אך למספרים לא רציונאליים, שאינם זקוקים לייצוג תבניתי כדי להיות שווים למשהו. הם מתרחקים מקווי שבר ואינם בחזקת איש. יוצאים מחוץ למשבצות, למשוואות המוכרות.

ועכשיו, עושים לזה סוף. הילדים שלנו ילמדו שיש כמה תשובות אפשריות, ואפילו שיש שאלות ללא מענה. המומחים בדקו: זה לא יפגע במדע, אבל יתרום לאושר. אושר שלא ניתן לכמת או לספור, רק להרגיש. אלגברה של הלב.

בחדר חשוב במדינה רחוקה ישב איש חזק. הוא הביט על נתוני הצבאות, הנשק, הכלכלות והמשאבים בעולם. בהה וחייך. מי היה מאמין שחשבנו שיש צורך בכל אלה כדי להציל חיים. ובאותו הזמן, החיים האמיתיים המתינו שנבין, שנעצור לחשוב.

אף אחד לא יודע היכן בדיוק התקבלה ההחלטה. שמועות עקשניות דיברו על הוראה מגבוה, מהכי גבוה. אם אמנם כך ייתכן שמעולם לא ניתנה בע"פ. שנכתבה בספרים. תורה משמיים.

יום שישי, 2 בספטמבר 2016

היום האחרון של המסע לפולין

זה היה היום האחרון של המסע שלנו לפולין. מאות קצינים במדים, מובלים בין מחנות השמדה, מודרכים להתרגש ולהתעצב. אנחנו כבר היינו מחוץ ליערות, במבנה מסודר ומואר, מסכמים פעם נוספת את החווייה בצוותים, רגע לפני הטיסה. כל אחד אומר שאת על נפשו, וברוב המקרים, את המצופה והנכון להאמר.

רגע לפני שהולכים, מתכנסים כל הצוותים יחד לסיכום המוני. אני מתיישב וראש הצוות קורא לי לרגע. "שמע, ביקשו שנציג מכל צוות יסכם בכמה מילים את החווייה, אז תחשוב על משהו ושיגיע תורך תקום ותדבר. בהצלחה". ברוב המקרים הנחייה שכזו אינה מטרידה אותי, תמיד אמצא משהו להגיד. הפעם היא הכניסה אותי ללחץ. אולי הפורום הגדול, הנושא. העובדה שמאסתי כל כך בדקלומים החוזרים האלה לאורך המסע עד שלא הצלחתי להיזכר אפילו בדברי חבריי לצוות. לא עברו כמה דקות, וראש המסע סיים את דבריו. אני נקראתי לעמוד מול כולם ולשאת כמה מילים.

אני זוכר שקצת רעדתי. אפילו כשאני נזכר בכך חלק מהרעד הזה שב וחוזר. הצלחתי לשרבב כמה מילים כלליות וחסרות משמעות על מסע משמעותי וזכרון שיישאר. ואז השתתקתי, לא ידעתי איך להמשיך. לא רציתי להישמע בנאלי ושגרתי, במקרים כאלה אני מעדיף כבר לשתוק. העברתי את העיניים על שורות הקהל, עד שנתקלתי בפנים מוכרות. שני אנשים, חברי הצוות שלי, ישבו אחד ליד השני. בהבזק של רגע ידעתי מה אני רוצה להגיד, מה אני חייב להגיד.

"לאף אחד מאיתנו לא היה קל במסע הזה. אבל אצלי בצוות יש מישהו שהיה לו קשה יותר. והסיבה היא, שמעבר למראות ולעדויות ששמענו, לבחור הזה נוסף גם קושי פיזי, משום שהוא צעד שעות ארוכות בלי לאכול ובלי לשתות". בצירוף מקרים יצא המסע הזה בדיוק בחודש הרמדאן, ואחד מהבחורים בצוות שלנו, גשש במקצועו, הקפיד מאוד על הלכות הצום. "אני חייב לספר לכם, הבחור לא קיטר ולא התלונן. פעם אחת לא הלין על עייפות, ומנגד לא ויתר על אף הליכה. הגיע איתנו והאזין בריכוז רב. הרי בשביל זה נסע איתנו, החלטה שאין לקחת אותה כמובנת מאיליה". 

"ואני רוצה לספר לכם על עוד אדם שהותיר בי רושם עמוק במהלך המסע שלנו. ראש הצוות שלי. קצין בכיר בחיל הרפואה, בן לעדה הדרוזית. את הנאום המרגש שלו למרגלות גיא ההריגה פתח בהתנצלות מסוייגת, שהרי אין לו סיפורים משפחתיים לשתף, ואת ספרי השמות הארוכים במחנות לא פקד בהתרגשות. ובכל זאת, הוא מרגיש שמשהו מקשר אותו לכאן, אלינו". לא במפתיע, היה אותו קצין מהרופאים המרכזיים שניהלו את בית החולים המאולתר בגבול הצפון לטיפול בפליטים הסורים שהגיעו בחשאי לסיוע בישראל.

"הסיפור הנורא שליווה אותנו במסע הזה הוא פרק שחור וכאוב בהיסטוריה של העם היהודי. הנוכחות של שני האנשים האלה במסע שלנו מסמלת פרק חשוב בהיסטוריה של העם הישראלי. של הזהות החדשה שגיבשנו, של האופן בו התעצבנו כחברה, על הערכים והאמונות המלכדות שלנו. הנוכחות של האנשים האלה במסע שלנו מרגשת אותי לא רק בגלל הסולידאריות שהם מפגינים כלפינו, אלא משום שהם מייצגים בעיניי את המסר הכי עמוק שזועק מהאדמה המקוללת הזו - השליחות שלנו כעם. לא להסתפק באמירה "לא עוד" כלפי העם היהודי, אלא לשאת מסר מוסרי חזק כלפי כל ניסיון להכחיד עם ולנקוט באלימות אכזרית כלפי חפים מפשע. כי אם נחשוב שהשואה היהודית היא מקרה ייחודי בהיסטוריה, אנחנו פותחים את הדלת לשואה הבאה, ואולי לא נבחין בה ואולי היא כבר החלה. המסר הרבה יותר מורכב - אנחנו יצאנו מכאן כיהודים נרדפים אבל חזרנו כישראלים, חלק ממשפחת עמי העולם. המחוייבות שלנו היא כלפי העם שלנו וכלפי המוסר שלנו, ואנחנו מחוייבים לפעול לאורו למול כל ניצני רוע באשר הם".

כמה אנשים ניגשו אליי אחר כך. אחד מהם אמר: "אתה יודע, מה שאמרת שם, זה בכלל לא מה שאמרנו בשיחה הצוותית". כן, אני יודע, עניתי לו. אבל אולי זה מה שהיינו צריכים להגיד.  

יום שבת, 27 באוגוסט 2016

תורת הנתיבים

"תחזור אליי דחוף", פקד הסמס. משהו בחושים שלי נדרך כשאני מזהה הנחייה נמרצת ובהולה כזו, שאריות צבאיות שלא יעלמו כנראה לעולם. ובכל זאת, בשונה מהעבר, אני מרשה לעצמי להיות בררן יותר: "מי זה? במה מדובר?". עוד כמה התכתבויות ואני ננזף על שאיני מתקשר לאלתר, והפצרותיי שמדובר בטעות במספר אינן נענות בהבנה. "יש לך נגד, וזה בקשר לפורד. תחזור אליי מיד, זה סא"ל שרון". אחרי שהשתכנעה הסא"ל שמדובר בטעות (כי לא, לא קוראים לי זוהר, הפסיקה לכתוב). אני לא התאפקתי ומיהרתי לשלוח סמס נוסף: "הייתי מצפה מסגן אלוף בצהל להתנצל אחרי שנעשתה טעות".

***

מספר פעמים הבהרתי למלצר אתמול שאני צמחוני, מספר רב של פעמים. כשהייתי מרחק של חשד קל מנגיסה בנתח בשר מיותר, התעצבנתי מאוד. החזרתי את המנה בכעס, המתנתי לתיקון.

***

התיישבתי בנוחות בבית הקפה הבוקר, להשלים קצת עבודה. המלצר לא היסס, ואחרי כמה דקות הגיע עם הפנייה - אכפת לך אולי לעבור לבר? אנחנו צריכים את השולחן.

***

והשבוע רכשתי כוס קפה על הבוקר, וכשנכנסתי לאוטו ונתתי לגימה ראשונה - הבנתי שמה שיש לי ביד עכשיו זה לא קפה. זועם ומאוכזב, מיהרתי לכתוב תלונה באתר הרשת. המחיר היה יקר מדי מכדי לשתוק.

***

אבל יודעים מה? סגן האלוף שלחה הודעת התנצלות.
והמלצר, התנצל מספר פעמים. גם אחרי ששילמנו, שב להתנצל.
ואחרי שהסכמתי לעבור ניגשו אליי האנשים שזכו בשולחן שלי ואמרו תודה רבה בחיוך. 
והמלצרים במסעדה הניחו לידי עוד קפה, עם עוגיית שוקולד. להגיד שוב תודה.
ובעלת סניף בית הקפה התקשרה. חצי שעה אחרי שכתבתי את התלונה. התנצלה אישית ושלחה פיצוי. 

***

ואני, אני כמעט יצאתי השבוע מחניון אחרי שחשדתי שפגעתי באוטו אחר בלי להשאיר מספר.
אחרי שהתקדמתי, הבנתי שזו טעות. אף אחד לעולם לא היה מגלה, אבל אני הייתי יודע.
הסתובבתי, חזרתי אל זירת הפשע. פגשתי שם בחורה צעירה ואבודה. זו פעם שלישית שזה קורה לה. בחניון הזה. אף אחד מעולם לא חזר.
החלפנו פרטים (היא רעדה מסיבה כלשהי, הייתה מתוחה), ונתתי לה את הטלפון, אם יש בעיות. 
לפני שנפרדנו אמרה לי תודה והוסיפה "תאונות קורות".

***

כן, תאונות קורות. וטעויות מתרחשות.
וזה אנושי וטבעי וקורה לכולנו.
וכן, זה תמיד מעצבן וכאב ראש.
אבל הלקחים הקטנים שצברתי השבוע חשובים בעיניי.
מלמדים שלמרות כל הציניות, מכל אירוע אפשר לצאת עם חיוך.
זה מתחיל ונגמר בהתחשבות, בלראות את האחר ולהציב את עצמך במקומו,
בהתגברות הקשה על היצר האנושי הקדמון לראות עצמך צייד בתחרות תמידית עם הזולת על מזון.
להבין שלא יקרה דבר אם תמתין, תוותר, תפסיד קצת בשביל להרוויח בפעם הבאה.
להאמין באחרים שידעו להתנצל, להאמין בהם שידעו גם לסלוח, להאמין בעצמך שתחזור לחניון.
כי בקלות רבה מדי יכולת אתה להיות במקום הבחורה הזו, מול רכב שרוט ללא הסברים. 

***

השבוע עצרתי ליד ג'יפ גדול שעמד וחסם נתיב בכביש. הנהג בדיוק חזר לאוטו עם כוס קפה ומאפה.
"זה האוטו שלך?", שאלתי. "כן, למה?", ענה.
"כי אתה חוסם את הכביש רק בשביל לקנות לעצמך קפה", עניתי לו.
ועכשיו החלפנו מבטים זהים של תדהמה - אני על החוצפה שלו, והוא על החוצפה שלי - 
שאיך אני בכלל מעז להתערב לו, להעיר, לנזוף. הוא המליץ לי להתחפף,
ואני בטפשות - ובשל הרכבים שהצטברו מאחוריי - המשכתי לנסוע.
האיש הזה לא היה חוזר לחניון, ולא מתנצל, ולא מחייך. 
האיש הזה הוא משבט חוסמי הנתיבים, שלא יהססו לגרום לכם להמתין או להסתכן,
ולעולם לא יבינו מה אתם רוצים מהחיים שלהם.
חלקם עושים את זה בשביל כוס קפה, חלקם בשביל רווחים בבורסה, או עוד שדה גז.
והמשימה שלנו, לפתוח עוד נתיבי הבנה, ולהלחם בעוד חוסמי נתיבים כאלה.
קודם כל בשבילם,
כדי שלא ייכנסו להלם בפעם הבאה שמישהו מעיר להם.
שהנזיפה הזו תיראה להם טבעית,
והיא אכן כזו - 
חלק מהמערכה החשובה בין אלה המזהים את חשיבות הנתיב המשותף,
ואלה שאינם מהססים לחסום אותו, מקווים שלא נבחין, שלא נתאגד בצדק נגדם. 

יום שישי, 5 באוגוסט 2016

כנהוג

אני לא חושב שהם הכירו זה את זו מלפני. כלומר, אני לא יכול להיות בטוח, ועובדה היא שבחרו לשבת אחד ליד השני סביב אותו השולחן. כלומר, אני חושב שבחרו. ובכל מקרה, התחושה הכללית הייתה שמדובר היה בצירוף מקרים סתמי שהביאם לחבור יחד סביב כוסות הקפה, וניכר שהדבר לא הפריע להם כלל. חייכו בנעימות ושוחחו על ענייני שגרה, כאילו מכירים מזה שנים, בנימוס, כנהוג.

היא הייתה מיוחדת, זה היה ברור. באופן בו ישבה על הכסא, או אחזה בכוס הקפה, או חייכה. במיקום של העגילים שלה, במיקום של כפות הידיים, באישונים מאחורי עדשות המשקפיים. גם הסיפורים שלה נשמעו מיוחדים, למרות שאת תוכנם לא הצלחתי לזהות. אבל משהו באיך שאמרה, ובאיך שהם הגיבו, ובצחוק, ובשתיקות, ובהבנה שנרקמה שם במועדון ארוחת הבוקר המאולתר הזה, הפך את העניין למיוחד. ולמרות שבוודאי היה להם הרבה מה להגיד ולהעיר ולשאול, הם בעיקר הקשיבו ושתקו. כמו שראוי להתייחס לבת שיח מיוחדת כל כך, כנהוג.

והיא סיפרה על הרפתקאות ומסעות וחברים ומכרים ומשפחה ותוכניות וחלומות ושירים וספרים ושאלות ותהיות ורצונות ונופים וחופים וסופים. והם עישנו לידה ושתו בשקיקה קפה, פיתולי עשן וסיפורים. 

לא הייתה התראה מוקדמת לפני, אף פעם אין. רק שתיקה. הם לא ציפו, לא ידעו. היא פשוט נעצרה, נשאבה לשניות למקום אחר, להבנה, והדמעות החלו לזלוג. והיא בכתה הרבה, הרבה זמן, הרבה דמעות, הרבה שתיקה. הוציאה את כל מה שמיאן לצאת דרך המילים, השאריות העקשניות שנותרו מצולקות בפנים.

והם, שעד כה הגיבו וחייכו וצחקו והאזינו ותמכו וחיבקו, הם ישבו שם לידה ללא מילים. אולי בהו באוויר וחיכו שיחלוף. אולי התמלאו מבוכה, בלבול. כך או כך, לא עשו דבר. רק ישבו שם, רפויים וחסרי דיבור ומעש. היא עם דמעותיה זולגות לקרקעית החדר, והם שותקים ובוהים. באוזלת יד, הלומי דמע. מותירים אותה לבדה דווקא ברגע שהיא נמוגה בשקיעה. משתתקים כשיש מה להגיד. מתרחקים כשהקרבה חסרה, שטים באוויר כשהיא מחפשת באפלת ים אופק להינצל בו. וכך ישבו שלושתם, יחד אך לבד. מאוחדים בפרידתם. כנהוג. 

יום שבת, 23 ביולי 2016

בקיץ ההוא

בקיץ ההוא, לוהט לאיטו, נתאספו בחדר ישיבות צפוף כל המדענים כולם. התבקשו להתדיין מצאת החמה הנוקמת ועד קום נחמת הערב ולמצוא פתרון. עד יצליחו ניסיונם וכשרונם המשותף, המצטבר לעשרות-אם-לא-מאות-אם-לא-אלפי-אם-לא-יותר שנים של מחקר וניסויים, להביא לפריצת דרך בסוגיה הבוערת. עד יגיעו אל מסקנתם האחת, המשותפת. מכל קצווי ארץ הגיעו, לחדר צפוף אחד, למטרה אחת.

מיד אחרי הסברים שהיו קצרים שררה שתיקה שהייתה ארוכה. ובתומה החלו מתפזרים בחדר מבטי שאלה, שכמעט והצליחו לקרר בצינתם את החדר המהביל. אמיץ מתוכם נטל זכותו ושאל: הכיצד ייתכן שכך נמסו? ואף אם ייתכן, כיצד כולם? ואף כולם, כיצד בבת אחת? בלילה אחד? ברגע יחיד? ושאלותיו, בשתיקה נענו, בתשובה דוממת, נעלמו התשובות נאלמו קולותיהן.

הביטו זה בזה, ובעצם בעצמם, יצאו לצוד בפנימם הבזק ניצוץ קשור בלהבותיו לקצה חוט מרוט של פיסת כיוון לפתרון. אך המבטים משכו שתיקות משכו דקות, ריקות. ותשובות אין.

לפרקים השליך אחד מהם רעיון כללי למרכז החדר, ואחר גרפו לפינות בטענות שונות. בסוף הדיון הממושך נותר החדר נקי, מלכלוך, רעיונות ופתרונות.

רבות עוד ידובר, יסופר ויתואר על זה הדיון בקיץ ההוא. על שתיקת המדענים, על תוגת המדע בבושת אוזלת מגבלותיו, על היעדר הפתרונים. על כך שבליל קיץ אחד נמסו כל המראות כולן, ולא נותר ראי תלוי אחד בכל רחבי הממלכה. ובפינת רחוב אחד הפגינו המונים בתמיכה והודו לבורא, על שמעתה יחלו ההמונים להביט על האחרים ולא על עצמם. ובפינת רחוב אחר הפגינו המונים במחאה, ונזפו בבורא, על שמעתה יביטו האנשים רק על האחרים ולא על עצמם. ולרגע נדמו שתי ההפגנות לתמונת ראי זו של זו, אך הרי נמסו המראות כולן, וההשתקפות המדוברת אינה אלא בבואת מציאות, כפילות של הטבע, תעתוע בורא, משובח או מגונה.

ובערב, כששקעה השמש וקרני תקוותיה, שבו ההמונים אל בינות קירותיהם, ולא היה בכוחם להביט אל עצמם. ולא ידע איש להגיד האם טוב או רע, חושך או אור. כאילו איבדו האנשים את סגולות ההבחנה והבריאה. מי היה מאמין שכך יקרה כשיאבדו המראות. בקיץ ההוא, מי היה מאמין באמת.

יום שני, 18 ביולי 2016

מן העבר השני

"אני סבורה שאין לנו גרסאות אחרות של חירות זולת לומר שהדרך פתוחה. אלמלא כן, אנחנו שרויים במעין דטרמניזם ביולוגי או דטרמינזם של זכרון, וזהו מעין מחנה ריכוז של העבר הרובץ עלינו. העבר הוא מרכיב אחד, אך בר-התמרה. זו עודנה שאיפה. אני סבורה שיש לשמרה לבל נהיה אסירים של מועקות"

ז'וליה קירסטבה 

הקשב כיצד הוא קורא לך, העבר האחד. מתענג על הברות שמך, מתגאה בנגישות הבלעדית, האינטימית, שיש לו לאזניך, לליבך, לנשימותיך. אם רק יחפוץ בכך, ימלא אותך צער, או געגועים, או חרטה, או אשמה, או תחושת מיאוס, או בושה. בושה היא נשק יום הדין שלו, הרעל ההרסני. חודר אל לשד עצמותיך וגורם לך להימלט ממראות תלויות על קיר ומראות חבויים בחלומותיך. והוא מבקש שתתמסר לו, ותהפכו לאחד, ותיצרו יחד מגמה ברורה, קו מלוכד ואחיד, שיחתור בהרמוניה לנקודה שהוגדרה מראש. והוא מעריך את צייתנותך, ויבקש אותך להישמע לכללים הדטרמיניסטיים. וינסה לשכנע אותך שזה אנושי, שזה טבעי, שזה מקובל, שזה נכון וראוי, שכך הם פני הדברים משחר ההיסטוריה, ושאם לא כך - לא תוכל להראות את פניך. ואתה נבוך ומאזין לפקודותיו, היוצאות ממך וחוזרות אליך, ומשיבות אותך אל מסלול בחירתך שמעולם לא בחרת. מושיב אותך בנוחות מוגזמת על הספסל הכי יקר בקרון, מוודא שאתה על הפסים הנכונים, מובל בשפיות קיצונית על הנתיב המדוייק, חולף במהירות בין תחנות - טרם תבחין בהבזקים קסומים של נופי פרא הפורצים ביניהן - אל היעד המוכתב, המקובע במפה, שכל המצפנים כולם מצביעים לעברו. לעברך.

אך אתה, עמוק בלב. מודע. מודע כי נשגב אתה מכל היצורים החיים. ולא משום שלמדת לצוד, או כי השכלת לצייר, או כי התפתחת לכתוב ולדבר, או כי התקשרת בחבורות ובקהילות. נשגבותך הנוצצת מגיחה ממקור אחר - מהן העבר השני. מיכולתך הפלאית לייצר עתידים חלופיים מן העבר האחר. מעוצמתה האלוהית של ידך לאחוז במכחול, ואז לעזבו - ולהמשיך את הקו מנקודה אחרת, בצבע אחר, בזווית שונה, עם פיתול נוסף בעלילה, וממנו אינספור פיצולים ותפניות. מהיכולת לצייר בעיניים עצומות מבלי שתדע פשר יצירתך הסופית. מהאומץ להתחיל בלי לדעת לאן ומתי ולמה ואיך. אבל לדעת שצריך להתקדם לתוך הסערה הזו, להתערבב בהרפתקאת המציאות הזו, להתאחד עמה באמת. 

הקשב כיצד הוא לוחש לך, העבר השני. בשקט, קול קטן בוקע מבפנים. הוא לא יודע אם תשמע. יש המון סיבות לא להקשיב. רוב האנשים אינם רואים. אבל אולי תצליח להרגיש. אם לא בו, לפחות בחסרונו. אם לא בך, אולי בחסרונך. לתת לו להצילך, למנוע ממך לפסוח על העבר השני. זה שמעולם לא היה לך. וכל כולו, צופה פני עתידך. צופה בהתרגשות.

יום שבת, 9 ביולי 2016

הוא אכל מהר

ועליו נהגו לספר, שהיה אוכל מהר. כלומר, וודאי היו סיפורים רבים ומעניינים יותר. וקורותיו ארוכות, ומני סיפורים ואגדות נקשרו בשמו. אבל ידע תמיד מישהו להזכיר את העניין הזה עם האוכל, וצירף לעניין מבט שוזר שעשוע וטרדה. והיה מספר בלהט כיצד היה האיש ההוא אוחז במזלגו ומניפו לשמיים מעת שהייתה הצלחת קרבה לשולחנו, ויש שהיה נועצו באוויר טרם שהונחה המנה, כאצן הנדרך לקראת זינוקו. והיו עיניו משדרות את הציפייה הדרוכה, את מתיחות הלסת, טרם תחל הסעודה המהירה.

ובניגוד ליצירות האמנות המפורסמות שנתלו בארמונות מפורסמים ותיארו סעודות מהוללות רוויות מנות, תבשילים, אורחים, ניחוחות ומעדנים, היו סעודותיו צנועות ופזיזות. מנה אחת, אולי שתיים, מהודקות היטב, שהוכחדו במהרה להשבעת ליבו, וזמן קצר מרגע הגשתן כבר פינו מקומן לארוחה הבאה. 

ואף שחיבב ככל האנשים את מנעמי המזון, מעולם לא למד לבשל. ויש שטענו שהיה כך משום שחרד מלהשקיע זמן רב בהכנת פעולה הנמשכת זמן קצר כל כך. ואולי טען כך בעצמו, ועתה לא זכר.

ומאחר שהיו החיים מלאי סעודות מסוגים שונים, והיו האנשים נהנים מארוחות של עמל, ותשוקות של יחסים, ומטעמים של חברות, וקינוחים של פגישות, ומילים ממותקות, ונאומים מפולפלים, וסוחרים ממולחים, ודמעות מרירות, היו הופכים הרגליו למהירים גם מחוץ לשולחן האוכל. והיה משתדל לקנח במהירות כל מעשה וכל משימה, כאילו הפך קצבו למדד המרכזי המקנה הצלחה בידיו, והתענוג פינה מקומו הנשגב למהירות העשייה. ומעתה לא התענג עוד על מעשיו, משום שלא נותר לו זמן לעשות כן. רק לקצר את המרחק מנקודת ההתחלה אל הסיום, להדביקן יחדיו. כה נחוש היה במשימתו עד כי חלם בחלומותיו הסתורים כיצד הוא מקדים את הסוף להתחלה, והופך בכך את הסדר השמיימי ומשלים את יעדו הבלתי מושג של כל אצן מיומן שהמהירות היא לו פסגת שאיפות. ודמיין איך יצמית פסגות לעמקים ויציף הים בעננים. וחשב כי בכך יציל עולמו, וישיב חיים, וירפא יגונות. במהירות, ללא המתנה.

ובעודו שוקע בשרעפיו הגיעה עת ערב וזמן חדש לטרוף מאכליו. והוא כבר עייף מן המירוץ אך כוחו לא יבגוד. והקול החבוי בראשו הזועק לו להאט עוד יישמע. כי החליט מבעוד מועד לפנות להיוועץ בו בהקדם. אך היום טרם הגיע, וכבר בא הליל, והמלאכה מרובה, והאכילה מהירה, ואין עת להפוגות. וביער, רבבות בעלי חיים רעבים שויתרו על טרפם ולא נחפזו לעכלו. רעבים, אך מאושרים. מאתגרים בתבונתם הסבלנית את חוקי הג'ונגל השוחקים.

יום חמישי, 30 ביוני 2016

שאינך

יש משפט בקהילת העסקים שאומר, שאם אתה יושב סביב שולחן ולא מוצא את האחד שמפסיד מהעסקה, זה כנראה אתה.

אבל משפט אחר יכול להגיד, שאם אינך מזהה מה מחבר את כל האנשים השונים המגוונים, המעניינים סביבך אז אולי הינך.

ואחר יספר שאם כולם רוקדים סביבך במקצבים של פרצי כשרון, וניצוצות בוהקים משלהבים אישוניהם, ואינך רואה את הנקודה המחברת את החוט אליך אז אולי אינך.

ואם אהבה מרחפת באוויר ואתה חלק מהאוויר, ואתם אחד, כשהוא נושם אותך בבוקר, שקופים יחד, מתפזרים לאנחות, אז אולי גם הינך.

אך אם השמש בחוץ וחשוך לך, סביר שאינך.

אם חיפשת ולא מצאת, או מצאת בלי לחפש, או שהתחפשת, או שנחשפת, או שהמצאת, אולי. רק אולי.

שב סביב השולחן. דון בעסקה, במזימה, בחגיגה, במלחמה. אבל אל תשכח לשאול: אם הינך או אינך. אם אתה לא מוצא משהו להיאחז בו סביב, אולי זה פשוט אתה. אולי אתה במעגל הלא נכון. אולי לא חיפשת חזק מספיק. אולי כולם מפסידים הלילה, מאבדים את יומם. ואולי זה רק אתה. הינך, שאינך.

יום שלישי, 28 ביוני 2016

הוא

"אתה לא מאמין כמה באים אליי עם זה", הוא אומר לי מחוייך, ולוקח עוד לגימה מכוס הוויסקי שלו. לגימה, שלטעמי הייתה ארוכה וקולנית מדי, ולטעמו. מאוד לטעמו. כך העיד המבט הנינוח והגוף הרפוי שלו. ונימת הקול הנעימה, שסיפרה לי הכל מההתחלה, בפירוט, בסבלנות.

"הם באים טרודים, מודאגים. לא מבינים מה עובר עליהם, מה השתבש. מתיישבים, שותקים, מפחדים. מחכים שארפא אותם. אני שואל מה בדיוק הם מרגישים, והם לא יודעים להסביר. אחרי כמה שניות, מסבירים שזה בעיקר עייפות. הם קמים בבוקר עייפים, ובלילה לא מצליחים להירדם מרוב עייפות. הם חשבו שזה בגלל הלחץ או העומס, הם הניחו שצריך להוריד הילוך. אבל העייפות הזו לא עזבה אותם וגזלה מהם הרבה אנרגיות, עד שלא הייתה להם ברירה והם הגיעו אליי".

הוא עוצר לרגע ואני מתרשם שהוא נהנה מזה, ממשיכת הזמן, מהשניות האלה שבהן נדמה שהוא עומד לשתף בפתרון חידה גדולה או לחשוף סוד שיטרוף את הקלפים. אבל ההמתנה הזו קצרה, והוא מודה שהוא אכן "אוהב למשוך את הרגעים האלה לפני שהוא מדבר איתם, להתבונן להם בעיניים ולראות כמה הם כמהים להסבר שייכנס אליהם לרגע ויסדר את כל הבלגאן הפנימי, יחזיר את הדאגות למקומן. עדיין מטרידות, אבל לפחות מסודרות על מדפים, כפי שהונחו שם מזמן על ידי ההורים שלהן, ומדי פעם הסירו מהן אבק ובדקו שהן עדיין שם, מתפקדות ומלחיצות". 

"כשאני מרגיש שהם מוכנים לשמוע, ושיש סיכוי שחלקם אפילו יסכימו להאמין ולקבל, אני מספר להם. הם מופתעים, חלקם פורצים בצחוק קצר או בכי. אף אחד לא נשאר אדיש, אף אחד לא מגיב בנינוחות לבשורה הזו. ראיתי אלפי מקרים ועדיין לא התרגלתי לשניות האלה, שבהן אני מספר להם. מספר עליו, על קיומו, על הנוכחות שלו, על מה שהוא עושה להם".

"יש בהם שמטיחים בי האשמות וסבורים שאני מנסה להפוך אותם למשוגעים. לאלה, כמו לאחרים, אני מסביר בעדינות. לא מדובר בפיצול אישיות או טירוף דעת. זו אותה האישיות, וכל שנעשה הוא על דעתם. אבל הוא שם, והם יודעים זאת כבר תקופה ובחרו להתעלם, ועכשיו העייפות מכניעה אותם".

"זה אף פעם לא נעים לשמוע שיש מישהו נוסף שם, שנהנה מהמשאבים הקיומיים שלך, טפיל של ממש, שחי חיים אחרים. אבל רצה הגורל ואני זה שנבחרתי לספר להם. שיש בהם עוד אחד, שהם חיים גם כדי לפרנס אותו. אבל הוא, חי חיים אחרים. מתעניין בדברים אחרים, מחלק אחרת את הזמן שלו, מציב סדרי עדיפויות שונים. החברים שלו אחרים, המשפחה שונה, התחביבים הפוכים. הוא שואב מהם יותר כי יש לו הרבה יותר זמן - והוא משקיע אותו כדי לקחת מהם עוד שברירי נשימות ומנוחות. רק אחרי שאני מספר להם עליו הם נזכרים. ראו אותו בכמה חלומות לאחרונה, ופעם שמעו אותו לוחש משהו בזמן שהיו לבד באוטו. הרגישו כיצד אחז בידיהם כשביטלו את החופשה ההיא, איך העלים להם את הארנק בהזדמנות אחרת, איך גרם להם ללכת לאיבוד יום אחד בתקופה הכי לחוצה של חייהם. או באחת מהן, לכל הפחות. איך שיבש להם את המשפט וקטע את חוט המחשבה, איך הצחיק אותם ברגע הכי פחות מתאים, אך הקניט אותם דווקא ברגעי השיא שלהם, איך שרק להם בהנאה כשרק ניסו לעצום עיניים ולישון, לעצום ולא לראות".

"אחרי כמה שנים הם חוזרים אלי. לא אומרים תודה או מתנצלים. רק מגיעים כדי להגיד לי שצדקתי. שזה היה הוא. ושהוא עדיין שם. וככל שהם מתבגרים, הם מקשיבים לו יותר, ומתחרטים שלא הבחינו בו קודם. מפנימים אותו, מחצינים אותו. מתחברים אליו. משלימים איתו".

"אחד מהם סיפר לי פעם שיום אחד כשקם בבוקר הכתה בו ההבנה העצובה שלא מדובר בזר. שהוא המקור, שאנחנו הזר. ואולי זה לא היה בבוקר אחד. ואולי אף אחד לא סיפר לי. אולי אני סיפרתי. אבל למי? הוא בטח יצחק כשישמע שסיפרתי את זה. אולי הוא צוחק עכשיו. אולי הוא זה שאני מדבר אליו עכשיו, מדבר אליו תמיד. אולי זה הוא, אולי זה הוא, לא אני"

יום שישי, 24 ביוני 2016

נוצרו מקנאה

כשנבנתה הרכבת הראשונה ונסללו מסילותיה, מתוך מה נהגתה? מה היה החלום, הבזק היצירתיות ופרץ החזון שהפיחו קיטור בקטרה? וודאי היה זה דימיון שובב, שהעז להזות מהירות מתפרצת ונחרצת שאינה עוצרת. כוח מתקדם, בקצב קבוע, בהחלטיות פלדה ובקווים מסותתים, שחוצה הרים ועמקים. הגה כיצד תנוע השרשרת המכאנית הזו ללא ספקות, גלגליה יוסיפו לנוע ללא לבטים, לא תעצור לשאלות או הנחיות. תחת אור יום ובאפלת מנהרות לא תהרהר בכדאיות הדרך ובנחיצות המסע. אינרציית התנועה לא תהווה נטל, גם לא ברכה. רק כורח, הכרח, התמשכות המצב הקיים בבטחה ואיתנות. לעולם אינה חשה הרכבת מאלצת. גם באיחוריה אין מביטה היא לעבר עמיתותיה המקדימות זמנן. מפעיליה מכתיבים לוחות זמנים על קירות הרציף והיא שורקת ומצפצפת עליהם. אף תחנה אינה נחשבת גורלית, אף יעד אינו גורלי. את האנרגיה שלה היא צורכת תוך כדי תנועה. בקו ישר, בפשטות ממונעת.

וכי אין שונה הדבר מן המניעים שהניעו את יצרן המטוס הראשון שהעז לדמיין דבר מה המסוגל להביט תמידית על המתרחש מלמעלה, להבחין בתמונה המלאה, לשאת כנפיו אל מרום מחוזות הפורפורציה הנחבאים מעל ענני הגשם הגשמיים.

ובוודאי דומים השניים לחלומותיו של יצרן האופניים, שצייר בהחבא כלי בדיוני השמורים לו שבילים משלו. ואין אחר מורשה לצעוד בשביליו, והם בשבילו, ודרכו משורטטת ובהירה ונעימה. מתגלגל היום תחת תנועתו הנעימה, הבטוחה, המובטחת, הקלה. תנועה שהיא כולה הקלה.

עתה אין עוד ספק במניעי המנועים. נהגו ונסללו כולם בקנאה. בפשטות הנסתרת מדרכיו הטרודות של האדם, ממחשבותיו הסתורות. קנאה בוודאות הנחושה הזו, שלעולם תיחסם בפני דרכי האדם, שהשאלות בו כמקלות בגלגליו, ואינן מקלות, ואינן מניחות. והוא הרי רק ביקש לנוע, להגיע למקום.