אחרי שוידאנו היטב, ואף פעם נוספת, שפקדנו כבר את כל רכבות ההרים, התיישבנו לרגע אחד ובכל מקרה לא יותר משניים על ספסל שהשקיף גם הוא על דהירת הקרונות. מכאן נשמעו היטב זעקות הריגוש ונצפו בחטף פנים סמוקי שלהוב, כמו שוחזרו פרקי המסע מראשיתם. העליות והמורדות חלפו במהירות נגד עינינו והיינו מרוצים מהאומץ שהופגן, ומקור הרוח שנשבה בבלורית נעורינו. וידענו לספר ולהשוות מי מהנסיעות הייתה המפותלת ביותר, ומי המפחידה ומי המאיימת, והתחלנו לתכנן את מי מהן נזכה בביקור נוסף בהקדם.
ואז, מישהו מאיתנו הציע כאילו כבדרך אגב, שנעלה גם על הגלגל הענק. ואני כבר לא זוכר מי מאתנו הגה הרעיון, וממילא אין הדבר חשוב עוד. שכן, ההצעה נמסרה וניתנה באזנינו, ועתה לא יכולנו עוד להתעלם ולהתכחש לקיומה. אף שניסינו, ומשך מספר שניות נאחזנו בשתיקה. היה זה דבר מה לא מוסבר ולא מוגדר שהרתיע אותנו. ששילח בנו חשש אף גדול מזה שנלווה למפותלות שבנסיעות. ולא ידענו מה בו, בגלגל העצום הזה, שהותיר בנו אימה משתקת שכזו.
ואולי היו אלה קרונותיו הישנים, ואולי הטייתו העדינה, סיבוביו החורקים, מחזוריותו האיטית. ואולי גווניו הדהויים או צרימת נגינתו. ומנימוק זה או אחר נמנענו מלדון בעניין ולא שבנו עוד לעסוק בכך זמן רב.
יום אחד, שנזכר בכל זה, וודאי נביט בערגה מחוייכת בביקור הקצר בגן השעשועים בצעירותינו. וניזכר כיצד חששנו כל כך להתקרב אל הגלגל הענק ולהיכנס בשעריו. כי ידענו, כן כבר אז ידענו והפחד לפת בגרון בעוצמת מחנק מייאשת. ידענו שההולכים בשערי הגלגל לא ישובו עוד אל רכבות הערים. יסתובבו להם בנחת מתמשכת, מעלה ומטה, וישלחו מבטים מפוקחים הנה והנה.
כן, ידענו. לכן נרתענו כל כך מהגלגל הענק. שנינוחות הבטחון שבו, עודנה מאיימת יותר מזעקות החיים של הרוכבים הנצחיים בין פיתולים מפתיעים.
