מילים לחוד

אולי הייתי צריך לנחש שזה יגיע, ואולי באמת ניחשתי, ובכל זאת בחרתי את השולחן הפינתי הצמוד לחלון הראווה. בית הקפה היה ריק לחלוטין, אפוף אווירת חמלה ודכאון הראוייה לאנשים-שבוחרים-לשתות-קפה-בחוץ-בערב-חג. אבל אני הייתי חייב ללמוד, וזה היה השולחן הקבוע שלי, שיש בו אור ביום ובלילה. ובכלל, אצלינו חוגגים את החג בצהרים של היום שאחרי, כך שאני לא חבר במועדון הנדכאים שכאן. אני כאן במקרה. 

ידעתי שזה מסוכן ורגיש מהרגע שהתיישבתי לידו. הוא נראה לי מוכר, מוכר מאוד. אולי ראיתי אותו בטלוויזיה פעם באיזו תוכנית שלא כדאי להתפרסם בה. אולי מעל דפי העיתון. אני קברתי מבטים בחומרי הלימוד ומיהרתי להזמין. הוא שמר על נימוס. כשלא הבחין, הצצתי לעברו וראיתי אותו בוהה בעוברים ושבים, וודאי עושים דרכם לארוחת החג. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את הקנאה. נראה כאילו עבר מסע ארוך. הזמין אספרסו קצר.

תוך שניות כבר היה לי הפוסט מוכן לחלוטין בראש. הכותרת לקוחה ממשפט מפתח של סרט ישן: "אני רואה אנשים מתים". ובתוכן, אספר בדיוק על אנשים כמותו. שאנחנו נוטים להתעלם מקיומם, בשאון מרוצת חיינו. הם אינם נזקקים בהכרח, ורובם מחזיקים בדירה ואולי גם רכב. אבל בערבי החג, בזמן שאנחנו מוצפים אור וחברים ומשפחה, הם מגיעים לבתי הקפה. ואינם יכולים עוד להסתיר את בדידותם, את החלל שנפל בתוכם. עונש המוות שקיבלו על עצמם זה להמשיך לחיות, שכבר אין כל כך בשביל מה - ובעיקר בשביל מי - והם עושים את עצמם ממשיכים למרות שכבר מזמן עצרו. ואני, כך במקרה וללא שום סיבה מיוחדת, יצא לי לראות אותו. והתחושה היא כמו של ילד שמתחיל לראות לפתע אנשים מתים. והם מסתובבים בינינו, החיים, ונטמעים מבלי שנבחין. ורק חדי המבט יראו את חיוורונם, את לובן בהייתם, את שיברונם.

ובעודי מנסח בראש את המילים המדוייקות, ובאמצע ביס אימתני ונוטף רוטב, אני מרגיש את המבט הבלתי נמנע. והוא נוקב, ונטול בושה. "טעים, הא?", הוא דוקר. אני מהנהן באדישות. "ממה זה מורכב?", הוא שואל, בדיוק שקיוויתי שזה לא יהיה מורכב בכלל. "זה חביתה", אני אומר, ומקפיד לא ליצור קשר עין. שתיקה קצרה מדי והשיחה נמשכת. "חבל שלא לקחתי את זה", הוא משתף וזוכה להתעלמות. אני נותן עוד ביס, משתדל להתעלם מהמבטים, וסופג הצקה נוספת: "אתה מתעסק בתסריטאות?", הוא מתעניין. אולי שמע את הסרט שכתבתי בדיוק על חייו בראשי. ואולי ראה את חומרי הלימוד ודמיין שהם חלק מהסרט. וכששלפתי את מפית הנייר לנקות את הפה, מחיתי איתה גם כל בדל נימוס שעוד נותר בי, והתעלמתי בבוטות מהפנייה. הוא לא התקשה להבין, המתין עוד מספר שניות ויצא החוצה. לכפות שיחה בלתי נדרשת עם קליינט אחר.

"מת או לא מת", אומר לעצמי בשקט, באיזו חוצפה שכזו מפר את פרטיותי, קוטע חוט מחשבה, מפר מאמציי לרקום את סיפור חייו במילים מרגשות. "מצידי שימות", סיכמתי ביני לבין עצמי והזמנתי חשבון. "חג שמח", מלמלתי לעברו כשיצאתי משם. במבט חיוור ואדיש, כמי שבדיוק ראה רוח רפאים. 

קווים לדמותנו

לא מתרגש מקווים אדומים. לא שלי, לא של אחרים. מחיצות ראויות שישורטטו במילים, ולא בגוונים עזים של דם. ואם כבר מדם ליבנו, ראוי שיהיו הקווים אמיתיים. כאלה שיוצרים צורות, מסגרות, ולא מחלקים וחוצים. מפרידים עיגולים בין קווים ירוקים של אנשים לבנים ושחורים, וכאלה שכבר אזל מהם הצבע.


לא מתלהב מקווים שקופים שמישהו זורק בחלל האוויר, מלהטט עמימות מול בהיות חלולות, ומצפה שנבין. ואנו במקום לסגוד לקווים-הבלתי-נראים, כבים-בלתי-יראים, ושבים למציאות המקווקוות שלנו, מנקודה אחת לשניה.

לא חסיד של קווים מהירים ובוהקים, שמעבירים נוסעים ונושאים בקצב אקספרס בין קטבים. מוטב לעיתים לנוע ולנוח בין תחנות, להתבלבל בדרך. במקום להיות מהירים יותר מרכבת, חשוב מדי פעם לרדת מהפסים. לבקר ביעדים בלתי מתוכננים, לשוטט בדרכים לא סלולות.

אבל הקו האפור שעטף את עירי משעות הבוקר, מוציא אותי משלוותי. דוק ערפילי של תוגה סתווית מכהה את החושים, מלהיט ציפייה לטפטוף צונן. כשבעיר אפור, אפור בהיר, נוצץ בה יופי עתיק של קירות מתקלפים ושדרות מתיישנות. זה הזמן להתרגש משיר ישן, רגע של הולדת בנוף מוכר. להתפעל פעם נוספת מתחלופתן המחזורית של עונות הלב, סופות חולפות. לחוש שייכים לתמונות בלי מילים, בלי סיבה. לשוט ברחוב על ריח הגשם מרוצים. בלי תוכניות, בלי הגדרות, בלי קווים.

מקור והעתק

בסרט שראיתי אתמול היו האפקטים המיוחדים בתפקיד משני, כמעט בלתי מורגשים. שזה מפתיע, בהתחשב שמדובר בעלילה בדיונית ומתפתחת. אבל הצופים מהצד חשו מיד שלא בכך מדובר. שיש כאן מהות שחודרת זמנים, מגשרת תקופות, והיא איננה גראפית. אלו הם המילים והתנועות, המבטים והמשחק. זה הטקסטים החכמים וההיגיון המבריק, היצירתיות התוכנית, הברק האינטלקטואלי. בתנאים אלה, לא היה רגע דל. את התפקיד הראשי מילא כשרון אומנותי, שלא הוסתר מאחורי מסך ותלבושות. זהו המקור, ראשית הצירים, ואין מתחרה לו. הוא שיכריע האם אנו מצויים בסרט טוב.

בחיים שאנו חיים בהם האפקטים המיוחדים בתפקיד משני, כמעט בלתי מורגשים. שזה מפתיע, בהתחשב שמדובר בעלילה בדיונית ומתפתחת. אבל הצופים מהצד חשים מיד שלא בכך מדובר. שיש כאן מהות שחודרת זמנים, מגשרת תקופות, והיא איננה גראפית. אלו הם המילים והתנועות, המבטים והמשחק. זה הטקסטים החכמים וההיגיון המבריק, היצירתיות התוכנית, הברק האינטלקטואלי. בתנאים אלה, אין רגע דל. את התפקיד הראשי ממלא כשרון אומנותי, שלא מסתתר מאחורי מסך ותלבושות. זה המקור, ראשית הצירים, ואין מתחרה לו. הוא שיכריע האם אנו מצויים בסרט טוב.

המרחב האווירי

בחדשות דווח כי לרגל החג נסגר המרחב האווירי של ישראל. ואני חשבתי לתומי, שמוטב היה אחרת. שלרגל החג, היו מחליטים מקבלי ההחלטות, ושואלי השאלות, ומשיבי התשובות - לפתוח את המרחב האווירי של ישראל לכל מקום. לכל דעה, ולכל מחילה, ולכל רעיון ולכל הצעה. והיו הכלים הריקים מתמלאים דיוני אמת, ותהיות מהות, ולבטי תועים, ורזים כמוסים.

ואולי אז, היו נשזרים נתיבי השמיים במסילות ישרים, ואיש הישר בעיניו היה עושה, וכמנהג הצום היו נמנעים כל בית ישראל מאכול ושתו הבלי-החול שאנו סועדים מדי יום בכותרות העיתונים, בפטפוטי הרחוב ובעוונות הרכיל.

יש שיגידו כי העם היהודי שרד בסגפנותו, כי שרידי העיר ירושלים הם נצר לחכמתה בדד לשבת, ובליבה חומה. אבל אני סבור כי האור הנשלח לגויים מוקרן דהוי דרך חרכי ירי בחומות, וכי גוף האדם אינו מתיר לנו להרים ראש כשאנו מתקפדים ומתכנסים פנימה. אפשר להשתלב וללמד, להשפיע מתוך שותפות, לברוא מסורות משותפות, חדשות וישנות. לייצר זהויות חדשות מבלי למחוק את הישנות, להגן ולהתפשר, להתעקש ולוותר. להוסיף חברים חדשים למעגל המלוכד, שככל שיספח חברים חדשים כך תתבצר איתנותו. קהילות סגורות שרדו לאורך השנים, אך במחיר שנאה ומרירות כבדים מנשוא. זוהי שרידות בלתי אנושית, ובעיקר - בלתי יהודית.

בשנה הבאה אשמח לשמוע בחדשות, כי לרגל החג נפתח המרחב האווירי של ישראל. ולתומנו נחזה במבול מבקרים שיגיעו לציין בישראל את החג הקדוש הזה. שיש בו משום עינוי הגוף והנפש, אולם בעיקר תקווה לחשבון נפש ודעת, להתקדשות מוסרית, ולענווה עמוקה שרק בה טמונים ערכי העולם כולו.

זה לא היום שלך, צביקה

ביום בו נטמן חיים חפר,
נתמלאו הרחובות פסוקים חרוזים.
ופתע נזכרו הבריות,
בכוחן של מילים מושחזות.

כי שיריו כתוביות באלבום ילדותם,
ולחניהם ריצפו מסעותיהם.
תזכורת לימים חולפים, בטרם הוצפו באמתלות
של היעדר זמנים לקריאת פזמונים.

ובעוברי הערב נרגש ליד השלט:
"בבית זה התגורר ויצר שלונסקי",
מתגלה כי לעיתים אדם המקדיש בתיו לקוראיו,
זוכה באחריתו להקדשת ביתו ליצירתו.
 
אז הנח לסיגרים, צביקה. זה לא היום שלך.
אמנם יילדת כוכבים, אך היום הם בחוץ,
מאירים את ילקוט הכזבים של מסדר הלוחמים,
מבכים אדם הנאסף אל שורותיו,
זורעים בדמעה פרקי שירה.

חתונה הפוכה

גם המטעמים היקרים והמוקפדים ביותר שיוגשו כמנה עיקרית בחתונה, לא יצליחו להשכיח טעמן המופלא של מנות הפתיחה. ממריצי התאבון הצנועים המוגשים טרם החופה הם מהמנות המשובחות ביותר המסבות עונג לחכינו, ומעוררות ציפיה לבאות.

תמיהה מוצדקת תתהה על פשר העניין. כלום לא מוטב להשקיע את עיקר ההשקעה והמשאבים בעיקר? ומדוע לעורר ציפיות גבוהות שלעולם לא תתגשמנה?
 
מתוך אי ההגיון צומחת השערה חלופית. הכיבוד - זה שלפני וזה שאחרי - זהה באיכותו. ההבדל, חבוי בכמותו. מנות הפתיחה מוגשות בצלחות קטנות. החטיפים ננגסים בהליכה, תוך כדי שיחה והתאקלמות לתנאי האירוע. אנו מתענגים על המעט מתוך שהוא מועט, משלימים את התוספות בדמיון, מתפעלים משביעות הרצון הנוצרת גם ללא שובע שלם. 

כוס יין יקרה טעימה יותר כשהיא מזוגה בגזרה נמוכה בכוס גבוהה. טעימה נוספת רק תפגע באפקט התענוג. על אותו העקרון התבססו מסעדות הטאפאס. ובמרחק שנים, ערים ותרבויות, על אותו רעיון קודשה לה השבת. העונג מתהדר לו באיפוקו של הגוף. בעיניים קטנות השמחה נשקפת עשירה יותר. שמחות גדולות מאירות רגעים קטנים. רוח טובה שוטפת מחשבות בודדות, לעיתים פזורות ורגעיות, תמיד מנחמות.

החיים הם אירוע מתמשך של המתנה למנה עיקרית. המהמורות הן אכזבות קטנות מאיכותה. אבל את המתאבנים לאורך הדרך לא שוכחים אף פעם. ככל שמתבגרים, מבינים כי הם החלק העיקרי. שלא הטקס יצמיח אהבה. שלא הציפייה תקרב לסיפוק. בדיוק להפך. 

לא מאורות השמיים נותנים בנו אור. אלו הם הכוכבים הקטנים בשבילי החלב והדרך שאוצרים את הקרניים. זה היכולת הפנימית שלנו לראות את מה שכבר הואר. במנות קטנות של אושר.

ניקיון לחג

בינות על המושחתים, אוכלי החינם, העצלנים, העלוקות והשקרנים, מתקיימים אלה שלא שפר עליהם גורלם. והם קמים מדי בוקר, ממש כמותנו, והולכים לעבוד, ממש כמו רובינו. והם נמרצים ונאמנים, ומרוויחים לחמם בזיעת אפם. ומסתפקים במה שיש, והיכן שאפשר מנסים להשיג עוד. לפעמים למען שרידותם, ולרוב למען יקיריהם.

ויש בתוכם שמוצאים דרכם אל עבודות כפיים שונות ומשונות, ובהן ניקיון. אחדים מנקים ברחובות, ואחדים בתוך הבתים. יש כאלה שעושים זאת מדי יום, כל היום, חולפים מבית לבית, שוטפים רצפה אחר רצפה, שואבים ומסדרים. את המלאכה שאנו דוחים לסוף הם מבצעים פעם אחר פעם, מכשירים בתי זרים לקראת החג כדי שיוכלו לחגוג בכבוד את חגם בביתם הצנוע. ויש בהם שעושים זאת בסתר, אחרי שעות העבודה. משלימים הכנסה בצורה מכובדת. וחרף זאת, אחר כך יודו כי בבושתם לא סיפרו לילדיהם על עיסוקם המשני. סיפרו כי התעכבו בעבודה והלכו לשטוף רצפות. בינם לבין עצמם ידעו כי אף מלאכה אינה מביישת את בעליה. במיוחד אם הם הורים שמקריבים עצמם למען הטוב ביותר לילדיהם. 

סבא שלי לא היה איש בריא כמעט מעולם. בזקנתו, בין טיפול לטיפול, היה לוקח מכתבים ומחלק אותם בתיבות דואר בעבור פרוטות. לא היה גאה בעבודתו, לא הפיץ משלח ידו ברבים. אך בין הבחירות, העדיף עשייתה על פני הישיבה בבית, על פני ההסתמכות הכלכלית על בני משפחתו. זו, כך אני מדמיין, נחשבה בושה גדולה יותר בעיניו.

אני חושב על ההורים שמשכיבים ילדיהם באישון ליל והולכים לנקות משרדים. אם הייתי יכול לעשות למענם דבר מה בחג הקרוב, לא הייתי מסתפק בתרומה או ארוחה חמה. הייתי רוצה להגיע לביתם, בחשאי, ולנקות אותו בעצמי. כמו שבחיים לא ניקיתי את ביתי שלי. ככה, בשקט, רק לתת להם לדעת איך זה מרגיש שמישהו מנקה בשבילם, להשיב בהם זרעי כבוד שאפשר ונגרפו עם הזמן. להגביר בהם את שמחת החג. 

רק להגיע לכמה שעות ולעשות מצווה. להותיר את ביתם נקי. גם אותו. 

איש מבוגר במסעדה

איש מבוגר במסעדה יושב מול אישה צעירה מאוד. צעירה מדי. והיא בקושי לבושה בג'ינס וחולצה, ושפתיים אדומות. הוא עסוק בלקטר על הזבובים, והיא מחפשת נקודות להניח עליהן את העיניים (ולפעמים זה עליי). הם מסיימים לאכול, ולפחות הוא נראה שבע רצון, והוא קם ומשלם, והם הולכים. אני לא יודע מה יש בין הנאהבים האלה, אך אהבה זה לא.

בשעה אחרת, במקום אחר, איש מבוגר, סבא של מישהו, ניגש אל האחיינית שלי במסעדה. המשפחה שלו כבר קמה והלכה אבל הוא מבקש לראות את הפנים של התינוקת. "אני רק רוצה ללטף את התינוקת שלכם", הוא מסביר לנו ואנו בוהים ושותקים. ואישה מבוגרת קוראת לו מבחוץ כי כבר כולם הלכו, והוא רק רוצה עוד קצת להסתכל. חלק מהאנשים חושבים שזה מוזר. אבל אני חושב שזה מקסים.

באותה שעה, באותו מקום, איש מבוגר שיושב לידי שואל אותי איך אני מרגיש. ואז הוא מספר ששוב לא יודעים אם יקבלו משכורת החודש, ושצריך לראות אם גם הפנסיונרים יקבלו, ושהמנוולים עושים את זה בכוונה לפני החגים, כדי להלחיץ את כולם. ועוד נראה מה יגידו שר הבטחון ושר האוצר שאינם מדברים זה עם זה. ואני מביט באבא שלי, וחושב. גם אני אהיה יום אחד איש מבוגר במסעדה כזו. במדינה כזו. 

מה זה שיר? (פוסט מס' 200, שנתיים לבלוג)

"Inspiration is not the exclusive privilege of poets or artists generally. There is, has been, and will always be a certain group of people whom inspiration visits. It's made up of all those who've consciously chosen their calling and do their job with love and imagination".

Wislawa Szymborska

אתמול שודר ברדיו ראיון מוקלט וישן עם דוד אבידן. שאלו אותו מה זה שיר, והוא השיב בפשטות מדוייקת: "שיר הוא דבר שאני קובע שהוא שיר, לאחר שאני כותב אותו כשיר או כלא-שיר, אבל מפרסם אותו כשיר, ועכשיו תקבעו מחדש מה זה שיר". השיב, וכתב על זה שיר.

כבר שנתיים שאני יושב ומתרגם מחשבות לסימנים ממוכנים. וחושב לפעמים, שמוטב כי הקטעים ייקראו בבודדים, ואף פעם לא במקשה אחת רצופה. כי אם יאוגדו וינותחו, בוודאי יחשפו סתירות נטולות פשר. יוכיחו כי כתבתי מדי פעם דבר והיפוכו, שסתרתי את עצמי, שניסיתי לאחוז במקל בשתי קצותיו - להרביץ בו תורה ולכתתו לאיתים. שהטפתי נגד וחודשים אחרי טענתי בעד. שהתנכרתי ואז אימצתי, שאימצתי ואז הדפתי. שהתאמתי רגשות לעונות השנה, נדדתי בהשפעת מצפן הלב. שרוחי שמרה על כיוונה, אך לא תמיד על נתיבה. ולעיתים, בלבול פוזר בה.

ובעצם, החטא טמון כבר בלידתו של הבלוג הזה. קטעי יומן למגירה שמשוקפים לעין כל. היחשפות פומבית של אדם סגור. מחשבות שאינן מוחצנות בשגרת היומיום, מתגנבות עלי מקלדת בחשכת לילות. וכמעט מתוך עצמן מגלות את עצמי, מבטלות גבולות בין חוץ לפנים, בין פרטי לציבורי, בין בגדי אזרח למדי חייל, בין מציאות נוקבת לחזיונות פרוזאים, ובין קליפות שונות  המקפידות דרך קבע להכחיש זו את זו. יחד הושלכו קטעי חיים, קרעי זכרונות, שאיפות חבויות. והם הפכו את הפינה הזו ללוכד חלומות, למקלט נפשי, חלון ראווה אלטרנטיבי לפנים קפואות.

אין דרך ליישב בין כל הניגודים והסתירות האלה. וקיומם בדפי הבלוג הוא אולי ההוכחה המובהקת לעומק החשיפה והכנות. ומעליהם מרחפת תקוותי, שתסכימו לראות בבלוג הזה, רק מדי פעם, סוג של שיר. גם אם איני קובע שהוא שיר, לאחר שאני כותב אותו כשיר או כלא-שיר, אבל מפרסם אותו כשיר. ואני, מצידי, מתחייב להמשיך לכתוב כמשורר. המדמיין כי כותב לעצמו ולמגרתו, ואיש אינו קורא ולא נחשף. אך בסתר ליבו, אחרי שמונחת העט, נרגש כשאתם נכנסים. מציצים בסקרנות אילמת. תורמים בעינכם ללחן.

כלובי צלופן

אנחנו מתעוררים כי צריך, וקמים כי אפשר ושותים קפה כדי לא לנוח.
אנחנו אוכלים כי כדאי, ונושמים כדי לשרוד ושותים כדי לשכוח.
אנחנו עובדים כי חשוב, ולומדים כדי לדעת, ולא יודעים ולא לומדים.
אנחנו אוהבים כי מותר אבל לא מתירים לאהוב באמת.

ואת היום הזה, איום ככל שיהיה, חשוב לעבור בשביל מחר.
והשלב הזה יקדם אותנו הלאה,
וחיוני לרוץ כדי להתחמק מעצירות
שיזמנו שאלות
שאנחנו לא צריכים.
ממשיכים לברוח.

על סרט נע מהונדס,
בכלובי צלופן,
נבחנים בעיניים זרות וצרות,
זרים גם לעצמינו,
עכברים בסיפור של מישהו אחר,
מומרצים מסיבות שגויות, מסיבות הפתעה,
משתתפים בניסוי ללא גמול,
ולא נגמלים, ולא מעזים.

לא חושבים על המוות 
במקום בו שוגים באשליות של חיים.
דבר לא מסתיים בסתמיות המירוץ במקום.

פול, פחדן, פול!

מעגל אנשים, עיניים נוקפות. "עצום עיניים, ופול", פוקדים. אך גם האומץ נפקד, והרגליים רועדות. "פול, יתפסו אותך", אך אתה לא תופס. מין טיפוס שכזה, אתה, שלא מבין למה צריך ליפול לאחור. ועוד בעיניים עצומות. והמעגל הזה כמו סוגר עליך, כופה עליך מפלה, מפלה אותך לרעה, בוודאי זומם דבר מה. ובסוף הלחץ עובד, והוא נופל. ומתכונן למפגש הרצפה, וכמעט מתאכזב להיתמך בזרועות זרים. והגם שהבלתי נתפס, נתפס, עודנו ספקן. ומחליט שלא להיכנס פעם נוספת למעגל. לא לעבור שוב את חרדת המפלה. לא להידרש להאמין בצללים שמאחוריו.

כוח המשיכה שם, ולא צריך לבדוק אותו. ובכלל, אפשר ליפול בכל כך הרבה דרכים. כל עוד אנו עומדים על הרגליים מוטב להישמר. לא להתגרות בגורל, שממילא מהתל. להיוותר על קרקע בטוחה, במרחבים מוכרים. לא להזדקק לעולם לכתפיים אחרות, לא להישען על קירות תומכים שבנו השכנים. בכלל, מוטב להישאר בבית. בחדר.  מבוטח באמון עצמי. מרופד באחריות בודדה.

פול, פחדן, פול! עצום עיניים וקח תנופה. רסק עצמך בלי דעת, התמכר ליצר ההרפתקנות המשלהב. מי שמך מעל האחרים? שאותו אחד ידחוף אותך לזרועותיהם. לא כדי להצמיח אומץ. לא כדי לזרוע אחווה עולמית. רק כדי להעצים את עצמך. מי שנצמד לקרקע לא יגיע לכוכבים. מי שנסמך על כוחותיו, יוגבל על ידם. ומי שפוחד נחנק. ולא תיפח בתוכו מלוא הרוח. ולא יזכה לעוף. כי התעופה, כך אומרים, כרוכה גם בנפילה לאחור לפעמים. ולתת אמון בעצמך. שתדע לנסוק מעלה לא משנה מה יקרה. ושהנסיקה הזו תמיד מהנה ומוצלחת יותר, כשאתה אמיץ באמת.

נפלאות הקיום

ספר שאני קורא עכשיו, מזכיר לי שאין באמת דבר כזה "טוב". שזו אמירה די מוזרה על מילה כל כך שימושית. אבל הנימוקים משכנעים והמסר חד - הכל בעיניי המתבונן. כמו יופי, או חוכמה, או טעם. והרי גם הם אינם קיימים בעולם. ומי שחושב שאפשר למדוד אותו טועה, ומי שמתעקש מטעה אחרים. כל הסקאלות שגויות, אם יש בכלל דבר שגוי בעולם הזה. ואם יש עולם בכלל. ואם קיים, וודאי אינו טוב.

ואם אין טוב, אין גם רע, ואין אולי. ואם אין מקום להיאחז בו, אין גם זמן. וסביר כי אין שנים או גיל, או נופים מתחלפים, או עונות השנה. ומתוך שאין-אין, כנראה שאין גם יש. וכמו נחש מתפתל, הקיום שאני מכיר בדיוק בלע את זנבו והפך לחור שחור, שגם קיומו מוטל בספק. 

אבל במוחי חולף זכרון רחוק, געגוע. למשהו שהיה פעם ועכשיו לא. ונדמה לי, אם איני טועה, שפעם בכלל לא חיבבתי את זה. רק גיחוך הגורל נוטע בי ערגה לרגע חולף שביטלתי אי-שם בעבר. ואם משהו התחלף והשתנה בי, הרי שיש זמן. והזמן מייצר גם יופי, וחוכמה. ואם משהו בי התבגר, אז יש עוד טעם. ואולי, יש אפשרות, שיהיה טוב.