גבולות הבמה

אמרו פעם שכל העולם במה, וכולנו שחקנים. אבל גם בעולם השעשועים, החוקים ברורים. עת לעליית המסך ועת לירידתו. תפאורה, תלבושות ואיפור. בימוי ומשחק. כל אחד יודע את מלאכתו ואת תזמון כניסתו. והקלעים - תמיד מאחור, נסתרים מעין קהל, סמויים ובלתי חשופים. 

ההבחנה הברורה בין חזית הבמה ואחורי הקלעים אינה ייחודית רק לעולם התיאטרון. גם בחיי השגרה שלנו לכל אדם תפקיד, דמות, תחפושת, תפאורה. ולכל אחד מועד מדוייק לכניסה לבמה, ועיתוי להסתלק. לפעמים בשביל לחזור אחר כך, ולפעמים לתמיד כשתמה ההצגה.

לעיתים שחקן מגיח בטעות מוקדם מדי לבמה ומייצר מבוכה אצל שותפיו. פעמים אחרות הוא מאחר, ומסתכן בהחמצת תפקידו (העלילה תתקדם בכל מקרה, בהתאמות קלות). אבל גם תחת טעויות ובלבול נשמר העקרון הבסיסי ביותר: העלילה הראשית לפנים, הקלעים מאחור. כשזה יישבר, כשההיגיון היסודי הזה יעלם, התאטרון כולו יקרוס לתוך עצמו. זה בהכרח יהיה משהו אחר.

וכך חשתי כשהבחנתי בצללית עמומה באישון ליל באחת החנויות הנעולות ברחוב שלי. בהתחלה הנחתי שמדובר בשודד, אבל אז הבחנתי בכלי הנשק שהיה טמון בידו: מטאטא. בשעות הלילה המאוחרות, עם פרוש השחקנים הראשיים לביתם, מגיע איש התחזוקה להכין את הבמה להצגה של מחר. הוא מגיע בלילה כי השעות נוחות לו (סביר שמתחזק מקום אחר ביום), וגם כי אחורי הקלעים לא מחבבים מקורות אור. אולי לכן עבד בחושך. כשהבחנתי בו קפא לכמה שניות, הסתובב והמשיך לעבוד.

לפני כמה ימים המתח הקיומי גבר: עמדתי ליד אדם שרחץ כלים בנוכחותי, בהם גם את כליי. תחושה עזה של שבירת כלים, חוסר היגיון, וריח סבון פשטה בחדר.

עקרון חשוב הוא לדמויות תאטרון לחיות בעולמן המנותק ממחוזות תחזוקת הבמה. העולמות לא אמורים להיפגש לעולם. וכשזה קורה, משהו חייב להיסדק. ומהסדק הזה חייבת לבקוע תודעה, חברתית ורגישה ואוהדת. שדרכה נתחיל להסתכל בעיניים של פועלי הקלעים, ולזכור שמותיהם ולהעניק גם להם דמות. ופתאום גם למוכר הקפה חיוך, וגם לנהג משפחה, ויום הולדת לשוטף הכלים.

כי גבולות הבמה הישנים לא יכולים להיות תקפים עוד. הם אפשרו לנו לגלם דמויות בכשרון רב, אך הגיעה העת לגלם בני אנוש.