יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

אייריש קופי

קיווינו שהיא לא תשאל, אבל אחרי כמה דקות הנהגת הרימה את הראש למראה והתעניינה: "לאן בדיוק אתם רוצים להגיע?". שאלת השאלות. ואנחנו מיהרנו לשלוח חיוך של נימוס ומבוכה והסברנו שאין לנו מושג. "קיווינו שאולי את תגידי לנו". היא הנהנה ולא נראתה מופתעת. "יש כאן הרבה אפשרויות. אבל נדמה לי שהטובה מביניהן היא המסעדה כאן בפינה. קוראים לה בואנה ויסטה. אומרים שיש כאן אחלה אייריש קופי, וזה מה שעושה אותה כל כך מפורסמת".

קשה היה לפספס את הדי הפרסום. כל השולחנות היו תפוסים, גם בחדר האחורי ששמור רק למי שהמלצרית חפצה ביקרו. המלצריות כולן התאפיינו בגיל שנשק לשישים וחצאיות שנשקו לברכיים. החיוך של המלצרית שלנו היה מריר במיוחד, כזה שמשתבח רק אצל המלצריות הוותיקות באמת, שכבר קיבלו כל הזמנה והגישו את כל המנות. "אין כאן תור", היא מסבירה לי בגוון מתנשא של מסעדות שזכו לתהילה, "אבל אנחנו משתפים שולחנות. תמצאו שולחן שיש בו מקומות פנויים ואל תהססו להצטרף".

רגע לפני שאני מוותר ויוצא, אני קולט בזווית העין ליד היציאה שולחן לשישה, שישבו בו זוג מבוגרים. אני שולח מבט בוחן לעברם והגבר ממהר ליזום מגע: "בחור צעיר, אתה רוצה להצטרף אלינו? אל תתבייש! בוא תשב". אני מסמן לכל המשפחה לבוא אחריי ואנחנו מתאחדים לשולחן מלא.

"איך שמעתם על המקום הזה?", האישה מתעניינת. אני מסביר לה שנהגת המונית המליצה בחום. היא מהנהנת בהבנה ואז שואלת שוב: "כן, אבל איך שמעתם על המקום?". אני עונה את אותה התשובה אבל בנימה תקיפה ומבוססת יותר. הפעם נראה שהיא משתכנעת. "לא טעיתם!", בעלה מצטרף. "תאמין לי - זו ארוחת הבוקר הכי טובה בעיר. אני יודע את זה בוודאות. אני ואשתי מטיילים הרבה, בכל העולם. כל פעם אנחנו מגיעים ליומיים, כלומר לשני לילות ולשלושה ימים, והדבר הראשון שאנחנו מבררים זה איפה אפשר לאכול את ארוחות הבוקר הטובות ביותר".

הוא מחכה שאני אשאל אותו מה השיטה, והוא עונה רגע לפני. "אתה מבין, בכל פעם שאנחנו מגיעים לעיר, אנחנו נכנסים לאיזו מסעדה טובה ומתידדים עם הטבח. אחרי שעה או שעתיים, אני שואל אותו - תגיד, כשאתה לא נמצא במסעדה שלך, באיזו מסעדה אתה אוכל?". אחרי שאוספים מספיק תשובות, אני מגיע למקום שכל הטבחים מעדיפים. זה הסוד. "אז אתה בעצם משתמש בסוד של האינטרנט, רק בלי אינטרנט?", אני מנסה להבין. הוא עונה "בדיוק!", וניכר שלא הבין מה אמרתי.

"המקום הזה מפורסם בעיקר כי כאן המציאו את האייריש קופי! ידעתם את זה?", הזקן ממשיך. אנחנו מסתקרנים ולומדים שהתחילו להגיש את זה כאן כבר לפני יותר ממאה שנה, והטעם רק השתבח עם השנים. ברמן מבוגר עם שיער לבן מעמיד שורה ארוכה של כוסות לאורך הדלפק ומוזג במקצוענות לאורך השורה כמות מדוייקת שתספיק למבול ההזמנות שנוחת כל רגע. כשהמלצרית שואלת אותנו מה נשתנה, אני משיב לה בחיוך שהיא יכולה לנחש, והיא צועקת לברמן: "תכין עוד שניים". ההמלצות היו מדוייקות - המשקה היה טעים ומדוייק, וסובב את הראשים ואת השיחה שלנו למקומות הנכונים.

"אתם בטח חושבים שאני מדבר הרבה", הוא פותח ללא התנצלות, "וזה בטח קשור לאייריש קופי". אבל לנו אין תלונות. למרות שלא ידענו לאן אנחנו נוסעים, סביב השולחן הזה התמלאנו תחושה שהגענו למקום הנכון. וכך תוך כמה דקות קיבל כל אחד מאיתנו סיפור קטן שחיבר אותו לזוג החייכן הזה - הגבר כבר בן 88 אבל כשהיה צעיר למד הנדסה כמו אבא שלי, אחר כך עשה תואר בעסקים והמשיך משם לדוקטורט במשפטים. הם גרים בלוס אנג'לס, רוקדים טנגו מדי פעם בניו יורק, מטיילים באירופה ובמערב. חוץ מלעבוד הוא היה ספורטאי. הוא רץ מרתונים וקיבל גם מדליות בשחייה. הוא רץ ושחה עד לא מזמן, כשהיה צעיר יותר, רק בן 80. לפני הרבה שנים זכה בכבוד לשאת את הלפיד האולימפי בסאן פרנסיסקו. אחרי הטקס, הוא הביא את הלפיד למסעדה הזו, לשתות אייריש קופי. כל הנוכחים ביקשו להצטלם איתו. אחרי שסיימו לשתות, נזכר שבמדים האולימפיים אין כיסים והארנק שלו במלון. למזלו אחד הסועדים באותו הערב היה מעשירי העיר, והוא שלח אותם לחדר עם הנהג שלו בלימוזינה.

היא בכלל מקנטאקי. בקושי דיברה, אבל הוסיפה בשקט שלמדה בכיתה עם הבעלים של קאנטקי פריי צ'יקן. רגע אחרי זה הוא שאל אותה אם היא סיפרה את הסיפור על קאנטקי פריי צ'יקן. היא אמרה שכן וזו הייתה המילה האחרונה שלה במפגש.

אחרי ההיכרות הראשונית אמא שלי ביקשה שאשאל אם יש להם ילדים, ואני גיששתי בעדינות. "ילדים?, על ילדים אתה שואל?", הוא עונה לנו ומביט בחיוך לעבר אשתו. אחרי כמה שניות של שקט הוא מסתכל עליי ועונה: "שלושה. יש לנו שלושה ילדים. או יותר נכון היו לנו. אחת מת, אחד מכור לסמים והשלישי הוא נוכל".

אנחנו מביטים בהם בדממה ולא בטוחים איך להמשיך את השיחה. אני מעז לבקש לשמוע קצת יותר, והאייריש קופי מסייע לבקשתי. "הבן הבכור שלנו היה אומן והוא גר ממש כאן, בסאן פרנסיסקו. הוא מת מאיידס, לפני הרבה שנים. הוא היה אחד מהשלושים הראשונים שמתו כאן מהמחלה הזו", הוא אומר בנימה של גאווה שאין בה טיפת גאווה. "חבל, הוא היה הבן האהוב שלנו. הכי טוב מכולם. כל שנה ביום ההולדת של אמא שלו, הוא היה קם מוקדם בבוקר והולך להכין לה ביצים עם קצת קינמון, את זוכרת נכון?", הוא מסתכל עלייה ונתקל בהרבה שתיקה ומעט דמעות. גם הוא מתאמץ להמשיך.

"השני מכור לסמים. הצלחה גדולה, הא?. והשלישי - או יותר נכון השלישית - היא נוכלת. אבל לא מהסוג החובבני. היא נוכלת אמיתית, מקצוענית. כזו שאפילו לא יודעים שהיא נוכלת, אתה מבין? אבל אני ידעתי. אנחנו תמיד ידענו. היא הציעה לחברה הכי טוב שלי עסקה. הוא קנה ממנה. אמר שזו השקעה טובה. אני אמרתי לו, אני הזהרתי אותו - אל תקנה ממנה שום דבר! אבל הוא היה בטוח שהוא יעשה מזה כסף. אחרי כמה חודשים הוא קיבל מכתב שההשקעה שלו ירדה לטימיון. אתה מבין? מכתב. אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה יגיע הבלוף, אבל הוא תמיד מגיע. זה מה שעושים נוכלים".

"אז כן, היו לנו שלושה ילדים. תתארו לעצמכם. שלושה ילדים כאלה", הוא מסכם בחיוך שיש בו הכל חוץ משמחה. לפחות הרוויח סיפור טוב, לפחות נראה שנוסדה בו השלמה עם השנים. ולא, לא נראה שהוא רואה בעצמו מסכן. להפך, האיש הזה מלא בסיפורים וחוויות. לפעמים הוא בטח מצטער שאין לו למי לספר את כל זה. ולפעמים, הוא מתנחם בעובדה שלסיפורים שלו כבר יש קהל שבוי ונאמן בכל העולם.

אנחנו מביטים בהם במבוכה, שותקים, סקרנים. צמאים לעוד סיפורים ולעוד אייריש קופי. "אבל באמת שהסיפורים האלה ארוכים מדי בשביל ארוחת בוקר. מה אתם עושים בערב? ומחר? כי יש לנו המלצות נהדרות בשבילכם". אנחנו ממשיכים לשמוע קצת על העיר, ואחרי כמה דקות הזוג מבקש חשבון ונעמד. האישה תנשק את המלצרית, הגבר יושיט לי יד ויאחל בהצלחה. הבטחנו אחד לשני להיפגש באחד הטיולים הבאים שלהם בתל אביב ("אנחנו מפחדים להגיע, אבל נבוא"), והשתדלנו לא להביט אחד לשני בעיניים, כמצופה משני בני אדם המבינים כי נפרדים לתמיד. הם יצאו לאט החוצה ונעלמו.

למחרת ישבנו בפאב אחר והתווכחנו איך נכון לשתות את האייריש קופי - אם לערבב או לשתות חלק. אחד המלצרים ניגש ושאל אם אנחנו מדברים על הבואנה ויסטה. הוא עבד שם. לדעתו צריך לשתות חלק, בלי לערבב. בצורה שמאפשרת לך להרגיש את הקר והחם ביחד, את המתוק והמריר, את הקצף הלבן והמשקעים השחורים.

ולא, הוא מסביר, זה ממש לא המקום בו המציאו את האייריש קופי. המציאו אותו באירלנד, הרבה יותר מוקדם. אבל מגישים אותו במסעדה הזו כבר שנים, ואנשים התחילו להאמין שזה המקור של המשקה והסיפור נשאר. והאמת היא, שזה בכלל לא מאכזב. כי זה סיפור טוב, ואחלה משקה, ושניהם יורדים חלק בגרון ומסובבים את הראש. ולפעמים זה כל מה שצריך, זה כל מה שחשוב.

יום חמישי, 26 באוקטובר 2017

משנה

זה לא משנה אם זה נעשה קל יותר, במיוחד כשאינך כבד. ובכלל, גם כוח הכבידה אינו משפיע על קלות המחשבה. ימים גשומים אינם מציפים דרכים פתוחות, עצירה בשוליים מסוכנת רק לאלה החוששים לסטות מבלי לאותת.

זה לא משנה מתי נולדת בפעם הראשונה. זה לא מעניין מה חשבת לפני שהבנת, מה הבנת לפני שחשבת, כמה דאגת לפני שנשמת, לפני שבחרת, לפני שנשברת.

לא משנה איזה יום היום, תחפש את הזמן בחלון ולא בשעון. לא נורא אם לא תזכור הכל. ברי המזל שוכחים, האמיצים ממציאים, החרוצים נודדים, הנועזים ילדים.

טפשי להעריץ סופרים מפורסמים מבלי לשאול את עצמך: אתה, מה אתה סופר? את מי אתה סופר? לכמה הגעת? 

כלום לא משנה. אתה משנה הכל. אתה משנה.

יום שלישי, 26 בספטמבר 2017

השגעונות של התשוקה

הרי הזהירו אותנו תמיד שלא פשוט להיות הורים. שלמרות שזה נראה קוסם וממלא, ולמרות ששכנעו אותנו שזה נחוץ ונכון, זה בעצם מתיש ומאתגר. הנחמה, כך מספרים, מגיעה בהמשך. כשהם מתבגרים, מתעצבים. מתנתקים מההרגלים הילדותיים ומתגבשים כבוגרים. אז מבשילים הפירות, אז צומחות ההצדקות, מלבלבים פרחי ההשקעה.

אבל איש לא הציג זאת לתשוקה. סרבנית ומפונקת, ניערה בהפגנתיות את הציפיות להתבגר. אני לא כמו כולם, הבהירה. אתה גם לא רוצה שאהיה. אם אהיה דומה לאחרים, לא תמצא בי עניין, לא תתייחס אליי ברצינות, לא תחפש אותי בקנאות כמו פעם, לא תאהב אותי עד התמכרות, עד דמעות, עד עולם.

וכך שכנעה אותנו שאין בכוונתה להתבגר, והדגישה שלא תנטוש את שגעונותיה. מעת שנולדה לא שינתה הרגליה. כשהייתה רעבה, הגיבה בזעם ועצב. כשהייתה משועממת, החלה לנוע בחוסר נוחות, לזחול בחוסר שקט. כשרצתה ללכת למקום אחר, התעלמה מכל ההסברים וכל התירוצים וכל הנימוקים. כשהתקררה, דרשה שנמצא מרפא, שנבריא אותה במהירות, שלא ניתן לנגיף להתפשט.

והיא אינה מרפה ולעולם אינה נכונה לוותר. והיא מסרבת ללכת לישון מוקדם וראשונה לזרוח עם שחר. והיא מייסרת ואכזרית, והיא עקשנית ונחושה. וזעקותיה חזקות במיוחד בהיעדרה, בחסרונה, צורבות במיוחד דמעות דמדומיה.

אך ברגעי החסד הקצרים בהם תשלח בך חיוך קטן, איתות מדוייק של סיפוק ארעי, אתה תיזכר ותבין. אתה תפנים ומתמכר. אתה תשלים ותפנים. אתה תדע. לא מספיק לנסות. לא מספיק להאמין. אתה חייב להתאהב מחדש. שוב ושוב ושוב. לחזור אל רגע ההולדת עת ראית אותה לראשונה עטופה בשמיכה, נבראת עבורך. עת קראת לה בשמה והיא הביטה בך והשביעה אותך להיות שם עבורה, להיות שם עבורך.

יום רביעי, 20 בספטמבר 2017

התחלות חדשות

אף כוס קפה לא תצא טעימה כל כך, מעודנת ניחוח, כמו הכוס הראשונה שיצאה מהמכונה.
אף משפט לא יקשט בעונג שכזה את הדף, כמו המשפט שרקמת אז.
הבדיחה השנייה שסיפרת גרמה לאחדים להסמיק, ובעצמה החווירה נוכח בכורתה.
הספר שתקרא לא ישלח אותך למרחקי הזכרון שעודך נוצר.
צעדיך הראשונים לא ישוחזרו, החברים החדשים איבדו תאריהם.
גם אתה אינך חדש כפעם, ככל שניסית לטשטש זאת בילדותך השנייה.

אפילו התחלות חדשות כבר אינן כשהיו, ויש המזהים בלידתן כמיהה לסוף.
ובכל זאת אנו נאחזים, מבקשים להחיותן לעוד רגע או שניים,
עד יזכירו לרגע קל את אימת המבט הראשון, את תמימות הרגש.
מה שהיית כבר לא תהיה, אתה מפנים -
ובלהט האימה המתפשטת,
גם נחמה קטנה.
של התחדשות שובבה המלגלגת על תכנוניך.
של רשרוש כנפיים. 

יום שני, 14 באוגוסט 2017

השעה אצלך

איך זה שם, באזור הזמן שלך? האם הדברים קורים לאט יותר? האם הלב מאיץ בקלות? איך זה שתמיד אביב אצלך כשכאן חורף, ואיך תמיד את רואה את האור קודם, ואני בשקיעה.

ומה בכלל השעה אצלך? האם הפכת אותה שלך? האם זוהי שעתך היפה? האם הקדמת זמנך או שמא איחרת להבין? אולי יום אחד יערמו דקות ההמתנה להרים שאוכל לזהות ממרחק, רכס של רגעים וסיפורים.

ואולי זה רק עניין של זמן, ואנחנו מרחפים משני קטביו של אותו עולם. חגים בין מחוגים, סובבים מסיבות טובות, מקיפים עצמינו אהבה. יש מחשבות שניות ודקות שהשעון אינו מראה.

בואי, בואי לאזור שלי. נמצא זמן. אחרי שמנפצים שעון חול, הזמן זולג בין האצבעות וחוזר לים. אנחנו גם.

יום שישי, 4 באוגוסט 2017

שיעור

כשהייתי ילד קטן והלבישו אותי חליפת בד לבנה וחגורה והסבירו לי שאפשר לנצל את כוחו של היריב להפלתו,
כשהמדריכה הסבירה שניגנתי את התווים נכון אבל בשביל הרמוניה צריך רגש,
כשהמורה שלי לתנ"ך נפעמה מעוד תשובה שנשמעה אינספור פעמים באינספור כיתות רק כדי שנתמכר לסקרנות,
כשקראתי שורה אחת בספר שהכתיבה גם את הסיפור שלי,
כשהבנתי לראשונה עוצמתה של חברות, ונחמתו של חיבוק,
כששתקתי מרוב מילים וחייכתי ללא תשובות,
כשהפסקתי לפחד והתחלתי להתאהב בשאלות,
כשהבנתי שחלומות בלילה קשה לזכור, אבל לפעמים די פשוט להגשים באור יום,
כשהמתנתי זמן ארוך לאישור וגיליתי שנחבא בידיי,
כשויתרתי לעצמי והשמיים לא קרסו,
כשסלחתי וכשהאמנתי,
כששיקרו לי,
כשסמכו עליי,
כשבחרתי, כשנלחמתי,
כשהתאמצתי לזכור, ויותר מכך לשכוח,
כשלא ידעתי מה לעשות ולכן המשכתי,
כשחייכתי בלי שביקשו וביקשתי בלי לחייך,
כשהרפתי ואחזתי ונסחפתי ועצרתי,
אז, בדיוק אז, קיבלתי
את מה שנחוץ לי
לטובת השעור הבא.

יום שני, 31 ביולי 2017

סרוב פקודה

יש לי הרבה מילים, אך הן מסרבות, מסרבות להסתדר, מתרוצצות כנמלים בעולמן הצר, ואינן מתאגדות לכדי משפט צדק. היעדר חיבורן מחסיר בי מרגוע, פיזורן מפזר ספק, טירופן מסובב ראשים בטלטלה.

יש לי הרבה רעיונות, אך הם מסרבים, מסרבים לגווע, ומוסיפים להתחרות בהיעדר הכרעה, ואין רעיון העומד בראשם הנכון לעמוד בראשי כשליט יחיד, מורה דרך ומחוג שעות. והם שבורים כחלקים שאין מתוכם שלם, סדקי מראה שהאור נשבר בהם ואינו מתאושש.

יש בי חלומות סרבניים שאינם מעוררים אותי. תהיות במסלולי ניווט ליליים, חסרי מצפן ומצפון, שולחים אותי על גלויות נסתרות. כמו נמען שאיש אינו יודע כתובתו, והוא נווד דרכים חסר בית צף בין תפילות עננים למחילות אדמה.

וכשאני פוקד עליהם: שאו! שאו באחריות, ושאו תפילה ושאו אותי! אותי אדוניכם, אבי כוונות הבורא, היוצר והמשורר - לועגים הם לפקודותיי. מתגנבים אחריי ואוחזים ומושכים כל אחד לדרכו ואף אחד אינו לדרכי. כענק בארץ גמדים מטולטל נטול כיוון, מובל בכבלים בשבילים זרים, בדרכים פתלתלות, מסוכנות. ובתום המסע, עת מונח עלי קרקע, מתחוור כי במקום נותרתי. הותרתי, ועודני כבול.

סרבנים, סרבני פקודה ומצפון. לא יגלו הסוד, לא יחשפו הדרך. רק יוסיפו לטלטל את ספינת המשא, ישלחו לפרקים רוח מפרשים בוגדנית. יותירו את המלח לחפש בעצמו חוף מבטחים, אי בדידות. וכשתבוא השעה יתאגדו שם יחד, בחיוך ממזרי, בהודאה. שלא הייתה דרך אחרת. שלא נוצר אחר שיפסע בשבילי.

יום רביעי, 28 ביוני 2017

תחנה

היא עומדת בתחנה הזו כבר זמן מה. כבר הפסיקה למדוד, כבר הספיקה השמש להשיגה, כבר אינה צעירה, כבר בשלה העת. עיניה ממוקדות באופק, תרות אחר שינוי שיגיח. לא יודעת כמה זמן היא עומדת כאן, איננה זוכרת מתי הגיעה, לא בטוחה לאן בדיוק היא נוסעת, גם לא בערך. לפעמים שוכחת איפה היא, ולמה. עומדת בתחנה כבר זמן מה, עד שלא ניתן עוד להפריד בינה, לבין התחנה, לבין ההמתנה. 

איש אינו חולף לידה למעט הזמן, ואותו לא תוכל לשאול. לא יענה לה, גם לא תספיק. הוא חומק מהר, עובר אורח, בא לרגע, רץ ואינו חוזר. לרגעים עוברת דרכה תקווה ארוכה, כמו רכבת משא כבד, שמישהו יגיע. ברגעים אחרים היא ממתינה על הרציף, מתגעגעת למישהו שטרם עבר. לכל אלה היא מנופפת בשקט, לשווא, לאופק, שותקת. לוחשת בה העייפות והיא אילמת לה. לוחש בה הויתור והיא עיוורת לו. 

כמו לנחם עצמה אומרת בשקט: יגיע בסוף. דבר לא ישכנע אותה אחרת, המבט נטוע באופק, שולח קרני ציפייה. אומרת בשקט: ההמתנה תסתיים. כל סיפור דרך הרי חייב שיסלל לו פתח מוצא, נקודה שתצדיק את מהות הקו. היא אומרת: זו רק תחנה, והיו כמותה ועוד תהיינה, ועוד רגע תושט יד ותוליך אותה אל המאספת, ושם תיעטף ברחמים ובניחומים, והתנועה תצמיח בה שקט.

וכשהחשיך בשקיעה, העניקה חמק ספק לפזר בה קולות: אולי לא עובר פה הקו יותר. אולי הגיעה בטעות אל שממת מרחב, בה לא נבראות צורות חדשות ואין הישרים בוחנים זוויות חדשות להתלכד בהן. לא, אולי לנקודה שלה לא יימצא מזור, אולי לא יתקיים המפגש, כשם שהיא חושדת, כשם שהיא חוששת, בעודה ממתינה כבר זמן מה. 

..ובכל זאת אינה נוטשת, אינה ניגשת. ידיה נתמכות עמודי התחנה, והיא איתנה בהמתנתה. כבר זמן מה. עיניה באופק, נעצמות לפרקים. הרי אם יעבור כאן קו, בוודאי יעצור כאן, יקח אותה עימו. לא, אין זו העת לנוע עכשיו, אין זו העת. מוטב תוסיף להמתין, זה רק שאלה של זמן. עוד קצת, עוד כמה רגעים. היא תיוותר כאן, היא תהיה כאן, בתחנה. 

יום רביעי, 17 במאי 2017

מרדף

פעם, כך מספרת אמי, רדפה אחריה ברחוב המורה לתנ"ך. האיצה צעדיה וקראה לה מקצה רחוב (לא ידעה שמה, ונאלצה להסתפק בתואר הכללי 'אמא של'). וכשהשיגה אותה נעמדה, הציגה עצמה בקצרה, ומיהרה להסביר לה את פשר העניין. הבן שלך, הוא ענה בכיתה תשובה כזו יפה, כזו מדוייקת, שהייתי חייבת לשתף אותך. הוא קלע לדעת פרשנים גדולים, והביע דעות שהיו הפוכות ליתר התלמידים. ואז פירטה בהתלהבות את הפסוק המדובר, והפרשנים והתשובות הנכונות.

בפירוט רב שמעתי על המרדף. היכן התקיים, ומתי, וכיצד קראה מקצה הרחוב, ואיך סיפרה בחיוך נלהב ועיניים כנות. לילד קטן, וגם לגדול, הסיפור המקראי הזה חשוב.

כי לפעמים אני מדמיין עצמי מצטרף למרדף, אחר החקירה הסבלנית והפרשנות המדוייקת, המבט הנרגש השמור ללידת רעיון, תחושת הסיפוק הנבראת בלמידה. זהו המרדף היחיד בעולם שעונג להשתתף בו, והמצויים בסחרורו אינם חושקים בסיומו. המרדף היחיד שנשלח לכל כיוון ומסתיים לרוב בנקודת המוצא, המשנה פניה.

אינספור מרדפים אחרים באו ורדפו, ואף אחד מהם לא מילא את מקומו. רודפי התענוגות, הכבוד והממון לעולם לא יבינו. לא יתרגשו ממרדף קטן של מורה אחת לתנ"ך לפני הרבה שנים, שלימד שיעור חשוב ונצחי.

יום שבת, 29 באפריל 2017

רוח

קהל רב התאסף בציפייה לשמוע את הדברים. התכנסו זמן מראש, לשמור לעצמם מושב קדמי, נקודת תצפית נוחה להאזין לדברים. אחרי הכל, לא בכל יום מזדמן לקהל להיחשף לדבריו החשובים של הסופר המפורסם. והערב במיוחד, כך הבטיחה ההזמנה, יעסוק הסופר באופן חריג בשיטות ובתהליכים שהוא עובר במהלך תהליך הכתיבה. לראשונה ישמעו האנשים על אודות רזי אחורי הקלעים, המתכון המדוייק שבסיום רקיחתו נבראות יצירות המופת המהוללות. מי יודע, אולי מפגישה זו ייצא מי מהאורחים עם המתכון או קמצוץ ההשראה הנחוצים לספר ביכוריו? אולי ראשיתן של הצלחות מפתיעות ושינויי גורל טמונה במילות הערב.

את השיחה החליטו המארגנים לקיים על גג אחד הבניינים. החלטה שהצטיירה באותם הרגעים טבעית ואף מתבקשת. עת הגיע הסופר בבגדיו המהודרים ומשקפיו השובבות, עמד נוף המגדלים מאחוריו כתפאורה מתבקשת. הרי ברור שהערב תעסוק השיחה בעניינים המצויים מעל שגרת הקרקע. השפה אותה נשמע איננה שפת רחוב, אלא ניב של גגות. אנו נטפס בסולם המטאפורות אל שיאי גורדי שחקים, ומן הפסגה נבחן כבני תרבות את המתרחש מטה, נתעד במכחול מושחז את התרחשויות ההמון ונבנה מהן מגדלים של סיפורים חדשים.

רק דבר אחד לא לקחו בחשבון - צינת ראשית הקיץ. רק נתיישב לו הסופר המפורסם על כס הכבוד שהוכן לו במרכז הרחבה, כבר החל משב ראשון ללטף פניהם של הנוכחים הנרגשים. ומזה הרגע החל הדואט המתוח שבין שנינות הסופר לצינת הלילה.

וככל שרצו האנשים לעטוף עצמם בסיפורים מרתקים נוספים שסיפק הסופר, כך גברה תשוקתם לעטוף עצמם בשכבה נוספת שתגן על העור החשוף. וככל שהתמלאו חרטה על כל הספרים והשירים שטרם הכירו, כך נתמלאו חרטה על המעיל והסוודר שבחרו להשאיר מאחור. ובעוד הוא מדבר על התרגשות מהמילה הכתובה, רעידתם נבעה בעיקר מהסופה הקרבה, הוא על חדוות היצירה והם על מצוקת הבשר, הוא על פלאי הרים נשגבים, והם בקללת גגות חשופים. במקום לעטות מעיל, עטו על עצמם תפקיד מאזינים נאמנים המתעלמים מגחמת הרוחות. וברגע בו דיבר על חובת האומן לחשוף עצמו בפני זולתו, נרעדו שוב מהחלטתם לחשוף עצמם בפני זולתם ובפני הקור הגובר, שכבר הפסיק מזמן לספור את הסופר.

ובכל זאת, חרף האתגר הגובר והסבל המתמשך, איש מהאורחים לא קם ממקומו. איש לא ביקש לעזוב, לנטוש בבושת פנים ולהודות בחולשתו. הרי לא ראוי לו לאדם להתקפל למול הרוח, ואיש לא יעז להעדיף את טובת הבשר על תענוגות הנפש, ובוודאי כך למול עיניים בוחנות ולמדות. התרבות, היא הרי תעצומת הנפש לה אנו זקוקים, בערתה תחמם אותנו, תניע בנו מחשבה נגד הקפאון שבחוץ. לא, איש לא התיר לעצמו להכנע באותו הערב, אף אחד לא העז להודות בסדיקת נחישותו מול נזקי הסערה. בני תרבות אינם נסוגים למול פגעי אקלים. הם יכולים להם, הם יביסו אותם בלהט התרבות והתבונה. גם אם קטעים מנושאי ההרצאה כבר התפוגגו במשב הגובר. גם אם חלק מהנקודות החשובות שביקש להדגיש הסופר חלפו עם הרוח, נכתשו תחת שיניים נוקשות.

ובעוד נאבקת הרוח מכאן עם הרוח משם, סיים הסופר את דבריו ופנה לשאלות הקהל. רק מעטות היו שם. רבים מיהרו לנצל את ההזדמנות ולהמלט פנימה, אל מקום חמים יותר. אל מקום בו יוכלו הדברים להדהד בנעימות, לשקוע בחמימות. כי רוח, ככה אמרו בוודאי לעצמם בצאתם, אי אפשר בכוח. רוח צריכה להיות נעימה ומהנה, לא מענה. בפעם הבאה, יביאו משהו חם. ואולי, פשוט יישארו בבית ויקראו בלי הסברים. במקום הנוח והמוכר והחמים שהם קוראים לו בית. במקום בו הרוח היא טבעית באמת, ולא מייצרת מלחמות, ואתגרים ועינויים. סתם כך, כפי שהם באמת. במקום בו נעים לה הרוח לשכון לבטח. לא על איזה גג קפוא, לא באיזה אירוע ממושך. לא, לכל הרוחות, בפעם הבאה יישארו בבית, ימצאו שם מזור לתאוותם הנאורה.

יום שבת, 22 באפריל 2017

התנשפות

המאמץ נעשה קשה יותר ככל שנמשך הטיפוס. הצעדים הפכו כבדים יותר, הקצב הואט. היו שביקשו לוותר, לחזור אל צעדיהם. מעטים המשיכו, חדורי אמונה ויצר הרפתקנות, נאחזים בסלעים שבצד הדרך, מפלסים דרכם בעשביה העקשנית. הם מיעטו להביט לאחור כדי לא לחשוב על הדרך שעברו עד כה. הם התקשו לזהות את נקודת הסיום בשל הערפל הסמיך. לעיתים עברו בשדות קוצים עיקשים, לא פעם דילגו במאמץ רב מעל בורות. את הדממה הפרה רק ההתנשפות הבלתי פוסקת, התנשפות של מאמץ, של קושי, כאב.

הם הפסיקו לשאול מתי מגיעים. ידעו שהשאלה, גם התשובה, לא תתקבל. רק המשיכו כל אחד בקצבו, קצב הלב והרגליים. ברגע מסויים, כשחלפו ליד עוד תהום עמוקה בקצה צוק מאיים, עצר אחד מהם והביט במדריך. "תגיד, למה בעצם אנחנו כל כך מתנשפים כאן?". המדריך נעצר והסתובב. "אתה לא יודע את התשובה?", שאל. "טוב, אני מניח שזה בגלל דלילות האוויר, לא? יש כאן פחות חמצן או משהו, קרוב לפסגה". "להפך", המדריך עונה לו, "יש כאן אוויר פסגות מצויין. מהסוג שרק מעטים מסוגלים להנות ממנו, שהרבה מעוניינים בו ומעטים מעזים". "אז למה? למה כל כך קשה לנו לנשום. מה חסר פה?".

"האמת", הוא מסביר לו, "שיש רמת גובה מסויימת, לקראת סוף ההר, שבו אנחנו עוברים לשכבה חדשה של אוויר, שכבה שנמצאת רק למעלה. וכאן, קרוב לפסגה, ברור שתרגיש במחסור". "מחסור? בחמצן?". "לא, בציניות. ברגע שעוברים גובה מסויים, הציניות לא יכולה לשרוד. היא פשוט מתמוגגת, היא כבדה מדי ושוקעת. האוויר כאן נקי מאוד, הוא פולט את חלקיקי הציניות מתוכו ומשליך אותם למטה. הוא שומר על עצמו צונן, מעודן, אמיתי. האוויר הדחוס למטה מזוהם בפעילות היומיומית שלנו. אי אפשר כבר להגן עליו, והוא ספוג בזיעה של חרדות, בהבלי פה מיותרים, בכזבים. כל אלה מייצרים שכבות לחות ומעיקות של ציניות. אבל כשמגיעים למעלה, הן פשוט לא שורדות כאן. הן שוקעות, ומשקיעות איתן את כל מי שלא מסוגל להמשיך בטיפוס. לכן לא כולם שורדים כאן, לא כולם מסוגלים לוותר על זה. אתם מתנשפים כי קשה לכם להתנתק, אתם עוברים את השלב הזה, את הנקודה הקריטית הזו, שבה אתם נדרשים להסתגל לגבהים האלה".

"וככה זה יימשך עד הסוף? נמשיך להתנשף עד הפסגה?"

"לא, ממש לא. מי מכם שימשיך להתנשף לא יגיע לעולם לפסגה. במקרה הטוב יבחין בה מרחוק כשהערפל יתפזר. אבל חלקכם, רק מי שבאמת יתמיד וירצה בכך, יוכל לחזור לנשימה רגילה לקראת הפסגה. איפשהוא בנקודה מסויימת השאיפות ממלאות אותך בכזו רוח, שהציניות מתאדה מהעור שלך, ונעלמת כלא הייתה. בנקודה הזו ההתנשפות הזו פוסקת, המאמץ ממשיך אבל נעשה כדאי יותר, מובן יותר, ומשם הטיפוס הופך הרבה יותר קל. אתה תראה, הסביבה שם הופכת להיות מאוד טבעית".

"יהיה שם איפה לעצור? יש שם מגורים?"

"לא. אין מגורים בפסגה, אין בתים. אף אחד לא מקים שם משכן של קבע, כי אנשים מאוד אוהבים לרדת ולחזור מדי פעם. זה עוזר להם להעריך את האוויר הטוב למעלה. אבל לפחות הם מפסיקים להתנשף. הנשימה, העמוקה לריאות, המרגיעה והממלאת הזו, נעשית להם טבעית".

והוא צדק. מה שהיה צריך לשקוע שקע, ומה שנסק לא אכזב. וזו האמת. יותר מהטיול שלא התרחש. יותר מהמדריך שלא היה. מההתנשפות שלא פסקה.

יום ראשון, 16 באפריל 2017

מלמולים

תסתכל על הילד החמוד הזה, כמה שהוא מוכשר. למרות הגיל הצעיר, הוא כבר ממלמל. יודע לחבר אות אחת עם אות אחרת, ומפיק מילים, מילים אמיתיות, מלאות משמעות, מתאימות למצב. הוא כבר יודע לבקש, ויודע לענות, והוא מחייך כשמבקשים והוא מושיט יד, וזה כבר יותר מאיתנו. ובכלל, הוא יודע כבר לתקשר עם הסביבה שלו, מעין איש קטן. וכן, אנחנו יודעים שהוא רק חוזר וממלמל את המילים שאמרו לו הוריו, ואולי הוא בכלל לא יודע מה כל זה אומר, ואולי זה בעצם מרגיש לו חלק ממשחק גדול. אבל כשהוא מסתכל עלינו ומדבר, זה מרגיש לנו כמעט, והוא מרגיש שייך.

תסתכל על הבחור הרציני הזה, כמה שהוא מוכשר. למרות הגיל הצעיר, הוא כבר ממלמל. יודע לחבר משפט עם משפט אחר, ומפיק תשובות, מסקנות אמיתיות, מלאות משמעות, מתאימות להקשר. הוא כבר יודע לדרוש, ויודע להחליט, והוא מחייך ומושיט יד, כמו שמקובל. ובכלל, הוא יודע כבר להתמודד עם הסביבה שלו, מעין מבוגר קטן. וכן, אנחנו יודעים שהוא רק חוזר וממלמל את המילים שאמרו לו מוריו וחבריו, ואולי הוא בכלל לא יודע מה כל זה אומר, ואולי זה בעצם מרגיש לו חלק ממשחק גדול. אבל כשהוא מסתכל עלינו ומדבר, זה מרגיש לנו כמעט, והוא מרגיש שייך.

תסתכל על האיש המרשים הזה, כמה שהוא חכם. למרות שהוא רק בראשית הדרך, הוא כבר ממלמל. יודע לחבר רעיון עם רעיון אחר, ומפיק תפישות, חידושים מרעישים, מלאי ברק, מתאימים לתקופה. הוא כבר יודע להעריך, ויודע להרצות, והוא מחייך ומושיט יד, כמו שמצופה. ובכלל, הוא יודע כבר להתמודד עם המתחרים שלו, מעין מומחה קטן. וכן, אנחנו יודעים שהוא רק חוזר וממלמל את המילים שאמרו לו מנהליו ועמיתיו, ואולי הוא בכלל לא יודע מה כל זה אומר, ואולי זה בעצם מרגיש לו חלק ממשחק גדול. אבל כשהוא מסתכל עלינו ומדבר, זה מרגיש לנו כמעט, והוא מרגיש שייך.

תסתכל על הקשיש המנוסה הזה, כמה שהוא עייף. למרות שהוא בסוף דרכו, הוא עדיין ממלמל. יודע לחבר זכרון עם זכרון אחר, ומפיק בדיחות, עצות עמוקות, התבוננות אחרת, עטופת מסעות, מתאימים לכל עת. הוא כבר שכח את מה שאנחנו עדיין לא למדנו, ועדיין מחייך ומושיט יד, כמו שעשו פעם. ובכלל, הוא יודע כבר להתמודד עם השגעונות החדשים, מעין ילד קטן. וכן, אנחנו יודעים שהוא רק חוזר וממלמל את המילים שאמרו לו בניו ונכדיו, ואולי הוא בכלל לא יודע מה כל זה אומר, ואולי זה בעצם מרגיש לו חלק ממשחק גדול. אבל כשהוא מסתכל עלינו ומדבר, אם מקשיבים בשקט ובסבלנות, מדי פעם זולגות לו מילים של אובדן ודמעות של חרטה. על כל המלמולים האלה לאורך השנים, שתפסו את מקומם של חלומותיו. וכשהוא מודה בכך מולינו, זה מרגיש לנו.

יום שישי, 14 באפריל 2017

אבוד מצוי

בן אדם הולך, הולך ומאבד את זה, הולך וזה נשמט ממנו בניגוד לרצונו, נופל ומתגלגל אל הרחוב, ונשפך ממנו, וכבר לא חלק ממנו, ולא מגן עליו מפני הקור, ולא שומר על צעדיו ומאזן הליכותיו ומשרטט לו קווים של דרך ושוליים של כיוון.

בן אדם הולך ומאבד את זה, וזה בעצם כבר לא איתו ועכשיו הוא בלי, ולבד, ובלי הדחיפה הזו, ונטול המשיכה היא, ומוסיף לרעוד על החבל, על הקו, בין שמיים לשמיים, מתנדנד, נאחז בשארים מתפוררים, נבהל מהיעדר הבהלה.

בן אדם מאבד את זה, אוחז עצמו אחוז טירוף אחוז שיתוק אחוז במעקה מדרגות לולייני המוליך אותו מטה, אל המחוזות שלא ביקש למצוא, שהעדיף להותיר בעלטת רזיו, בכיסויי מסכות נשפים, אחרי וילונות כבדים אטומים וכבדים שהזכירו לו את אישוניו האדישים.

ואולי, רק אולי, לא איבד דבר, כי הדבר מעולם לא היה שלו, כי הדבר היה שלהם, והם נתנו לו, והם דחפו לו, והם שכנעו שזה שלו, שזה נחוץ, שזה רצוי, שזה כדאי, שזה עדיף, שזה יציב, שזה משתלם, שזה הגיוני, שזה טבעי, שזה נכון, פתרון יחיד למשוואה, המענה המחושב לנעלם, האור שמדליקים כשנצמדים לקיר ומגששים חסרי אונים אחר המתג שמישהו קיבע כדי שנוכל למשש ולהרגע.

אולי הוא לא איבד דבר. אולי רק עכשיו הוא מצא את זה. והם, שהחלו לפחד, המציאו לו שאיבד, שהוא איבד את זה. אז הבן אדם הולך ומאמין, ומקשיב להם, ונאחז בקולם, עד מפציע קולו, מן הבאר אליה השליכוהו אחיו, והוא זועק שלא אבד, שהוא נמצא, שהוא נמצא.

יום חמישי, 6 באפריל 2017

דוח

דווקא מולה נעצרתי. ואולי לא במקרה. הייתה שלישית במספר. בתום הליכה של דקות ספורות הייתה השלישית בדרך שהשליכה את הסיגריה בקשת מתריסה אל הרצפה.

אל הראשון נכנסתי לקנות. הוא הופתע שהערתי. לרגע חלפה המחשבה לצאת, להעניש. במהרה נסתלקה, בהבינה את חוסר התוחלת, בהשלמה כנועה עם הכלום.

אל השני לא פניתי. משהו במבט, בבגדים, נראה מאיים. לא הייתי בטוח לאן זה יוביל, לאן ידרדר. לאן נתגלגל. באורח אוטומטי ומוכר מדי וטבעי להחריד ונכון להכעיס המשכתי ללכת.

אבל מולה נעמדתי. הבדל ששבר את הסבלנות. תבעתי ממנה בתוקף: "מי ירים?". שתקה. שאלתי שוב: "מי ירים?". אחרי שניות משכה כתפיים והמשיכה.

הסתובבה, הביטה, ואמרה: "תן לי דוח".

לרגע נתלכדו כל ארועי היום סביב הרגעים הקטנים. חולשתו של היחיד וכוחו של ההרגל, חסרונו של השוטר ונוכחות החוצפה, חדלות הענישה, האומץ הכן לתבוע תשובות, אך רק מחלשים. והזריקה הזו, האדישה, בקשת, שכל כולה אנוכיות מובהקת, שאיש לא מצליח לשכנע באמת שאין לה הצדקה.

ואחד, שעוד הולך אחריהם מתאמץ, ומנסה להעיר, ובאמת שכבר אינו משוכנע שהצדק בכלל עמו. אולי גם הוא הושלך מזמן בקשת, אולי את תמימותו נחוץ להעיר.

יום חמישי, 30 במרץ 2017

מה אדוני מחפש

"ואתה אדוני, מה אתה מחפש?"

"אני?"

"כן, זו אני ששואלת", היא עונה.

"והרי כולם שואלים. מחפש?"

"כן, כך שאלתי" 

"את רושמת?"

"כן, והרי כולם רושמים", היא חושבת.

"אז כתבי, כתבי בדף: שני דברים אני מחפש. חנייה והשראה"

"את שניהם?"

"שניהם. רשמי את שניהם. ורצוי באותו המקום, ובאותה השעה, ובאותה הנקודה"

"באיזו נקודה?"

"זאת עוד עליי לברר. המקום הנכון, השעה המיועדת, הנקודה בסוף המשפט"

"ועד שתמצא?"

"אמשיך לחפש, להסתובב"

"והרי כולם מסתובבים", היא יודעת. 

יום ראשון, 5 במרץ 2017

קוונטים

גם אחרי שמנסים להסביר אותה, בסבלנות, במילים פשוטות, מתחשבות, יש המסרבים להאמין לתורת הקוונטים. לא רק שאינם נשמעים לניסוחיה או מאמצים מסקנותיה, אלא מתכחשים לעצם קיומה, לזכותה להיות. לכך שמישהו בכלל מסוגל להעלות בדעתו שהיא אפשרית, שניתן להכילה בחלל המדעי והאנושי. שמותר לה להשמיע בינינו תהודת זהות.

ובסך הכל מה מבקשים הקוונטים לשכנע אותנו? שהמציאות, כפי שהיא נתפשת בעינינו, אינה אלא תוצאה של מפגש אקראי. בין הארעי לסתמי, שילוב של הלא-חזוי והלא-רצוי. שהחיים הם ארוע לא מתוכנן, שהתנגשות רנדומאלית היא האם המייסדת. 

הם מערערים על האחיזה העיקשת, לעיתים נואשת, בחוקים. טוענים שהכללים הם קצה קרחון, שתחת המים מסתתר אי שקוע, והוא אי-סדר גדול. אינו שייך לאיש, אין אוצרות חבויים בו, אין הרפתקאות על חופיו.

אף שהם סבורים שהם צודקים, הקוונטים, הם אינם טוענים בתוקף. לא מרצים בנחישות. אם יהיו משוכנעים, יסתרו את עצמם. אינם יכולים לקבוע עובדות בשטח, שעשוי לשיטתם מצירופי מקרים. לכן הם מסתפקים בהצעה: חפשו את המפגש המקרי, על סבירותו המשתנה. אל תאחזו בהכללות בעלות תוקף חולף. נסו לדמיין ולשער לאן יכולים החלקיקים הקטנים של החיים שלכם להגיע, וקחו בחשבון שאולי אתם טועים. שאולי בסוף זה יקרה אחרת לגמרי. שזה באמת רק שאלה של כימיה.

כמה שעות הושקעו במעבדות כדי ללמוד את סודות הקוונטים. 
חבל, אפשר ללמוד תבונתם בשיטוט אקראי ברחוב.

יום רביעי, 8 בפברואר 2017

נהג מונית

"לא אישה ולא ילדים", הוא אומר לי. לא רואה אותם בכלל. הנסיעה הראשונה שלו בארבע בבוקר, בשדה התעופה. אותי פגש כמה שעות אחר כך. אחריי עוד נסיעה אחת ואז ילך לנוח כמה שעות. בשלוש יתעורר ויחזור לכביש. עד חצות. הוא בקושי בבית, רוב הזמן בעבודה. " צריך לעבוד קשה מאוד בשביל 300 שקל ביום", הוא אומר. לכן הוא אף פעם לא קונה סנדביץ' בחוץ, הוא מתאפק. היה שבוע אחד שהוא לא נהג כי לא היה לו לדלק. הוא משלם לדלק רק במזומן, האשראי גובה עמלה.

פעם הוא עבד פחות. עכשיו החברה הורידה מחירים. הוא ישן פחות.

הוא לא מתגעגע לעבודות הקודמות שלו. כשנהג במשאית הגב התחיל לכאוב. כשעבד במפעל גבינות, הוא כמעט השתגע. ישב שעות ליד קו הייצור, הפך להיות חלק מהמכאניקה, רובוט. יום אחד התחיל לשים לב שכל הימים נראים בדיוק אותו דבר. הוא ידע בדיוק איך יישמעו השיחות עם הבחור שישב לידו, איזו בדיחה יספר, מתי יתעטש. הוא לא יכול היה לשאת את זה יותר. באותה תקופה התחיל לשתות.

אבל הוא לא מקטר. ממש לא. הוא אוהב את מקום העבודה שלו. הוא נהנה מהגיוון, מהשינוי, מהדינאמיות. "אני בחוץ", הוא מסביר, "אני כל היום בחוץ". ואני לא צריך לשאול אותו למה הוא מתכוון. אני מרגיש את זה בקול שלו, ובעיניים.

יש לו שם, לבן האדם הזה, יש לו שם. אבל זה לא משנה איך קוראים לו. לצורך העניין, נסו לתת לו את השם שלכם. תראו אם זה מסתדר לכם. תראו אם זה מסתדר.

יום שישי, 27 בינואר 2017

ניגש אל השולחן

הוא ניגש אל השולחן והביט בו ממושכות, בעיניים סגורות. אז החל במלאכת הסידור והארגון. ביקש להרגיע מצפונו בערימות מסודרות של נייר, להסדיר נשימותיו בקיבוץ הספרים במדפים. הכפיף מחברותיו ודאגותיו לקווים ישרים, מאוגדים על פי גודל וצבע. ביד מעצב וידא ואישש שכל חלקיק נושר ימצא מקומו, שהמשטח ייראה פנוי, ענייני ורציני. הבטיח בהקפדה יתרה שכל הנושאים, הפתוחים והסגורים, הבוערים והשקטים, יונחו במקומם ויניחו למקומו. השיב את הפריטים נכונה, אז מירק את הקצוות והבריק. כמה שהבריק אותו היום, וחבל שאין איש בנמצא להתרשם. אף נפש חיה לא הגיעה להתפעל, גם שלו נעדרה.

אחר כך ניגש שנית אל השולחן והפעם סקר מידותיו. חתר להעריך את אורך עמידתו, את רוחב יריעתו, את עומק מימדיו. וכשלא השתכנע כי טובות המידות החל לשוטט ולבחון שולחנות אחרים לשפוט טיב מעמדו. וכשלא מצא שולחנות השווה לכסאות. וביום אחד, השווה לתפוחים. או לאגסים, כבר אינו בטוח בדבר. רק ההשוואה שבתה את ליבו, שיוותה לו שווי. והוא המשיך נמרצות בבחינה המדוקדקת נמרץ למצוא תשובה למחקרו. אך המחקר נמשך וממצא לא בא. גם לא מצלצל.

ובעודו רוחק משולחנו ההדור באחד מימי המרדף העזה עין שובבה לפזול אל המגירה. והוא מיהר להשיבה אל המבט הסוקר, וניסה להתעלם. שהרי כבר השלים שאת זו המגירה לא ייפתח. לא בכדי נעל והשליך המפתח, נשבע שלא יתפתה. לא יסיח להט החיפוש בעבור קשקושים שאופסנו בעיתות חולשה במגירה שיצאה מנתיבי מסלולה, ממסלולו. לא, את הציורים האוויליים ושורות השירה יותיר חבויים. את גנזך התכניות יותיר בערפילים. אין לו פנאי לכך היום, גם לא יהיה. הרי הוא כל כך קרוב לפתרון. על סיפו של גילוי חשוב, תובנה מכרעת הממתינה אי שם. אין זה הזמן לפתוח מגירות נושנות נעולות נחבאות. אין זה הזמן. אסור שיגיע.

יום שבת, 14 בינואר 2017

האחרים

היינו מוכנים להתפשר ולהסתפק בחיים של אחרים. שנדמו זוהרים יותר, מפתים ומוצלחים. מוכנים ניצבנו, להחליף ברגע, בעסקת בזק, בלי לשאול שאלות ולהתמקח. כי הרי ההוכחות ניתנו, החיוכים מסרו עדותם, והנופים אינם משקרים, והעסקה תשרת בוודאי את צו הלב וכמיהת העיניים.

ומשגמרה בליבנו ההחלטה ונתבצרה הציפיה לא נותרה אלא ההמתנה. עד להשלמת הסיכום, עד מימוש השאיפה, הגשמת החלום.

וככל שהתמהמהו האחרים להגיע, כך מאסנו בקיימים ודחינו מעלינו את תבניותיה המשמימות של השגרה המוכרת. והיינו ישובים בדריכות של חדר לידה בהמתנה מתוחה לבואם של חיים חדשים, לכניסת משב חדש של אוויר מתקתק שיפזר את חמיצות הטעמים המוכרים.

ובעוד ההמתנה נמשכת דפיקה בדלת, וההתרגשות בשיאה. אך איש אינו מצוי בסף, והמפתן לועג להשפלת המבט. דפיקה נוספת קוראת אותנו לחלון. התריסים נפקחים, הזגוגית נפערת. אוויר ואור רודפים דרכם פנימה, ממלאים, משביעים. ממרחקי הגבעות נשלחו. מחורשות העמקים. משכיחים את שכל כך ביקש בצדק להישכח.

אחר כך עוד דפיקה, ואין מענה. איש אינו בבית. איש אינו ממתין עוד.

יום שבת, 7 בינואר 2017

בשבחי המושמצת

זה כמו אז, בטיול הרגלי הקצר הזה. כלומר, שהיה אמור להיות קצר ופשוט ובעצם לא ידענו בדיוק כמה זמן יימשך. ובכל פעם שחשבנו שהנה צפוי השביל לפגוש בנקודת היעד, חלפנו על פני עוד פיתול ומדרון. ואז גם התחיל הגשם, שהיה רגיש וצנוע עבורינו. והאוויר היה טוב, והתפוחים היו אדומים מאוד. והמשכנו ללכת.

יכולנו אולי לבדוק טוב יותר כמה זמן זה אמור לקחת, או להצטייד במפה, או לתכנן טוב יותר את נקודת ההתחלה. אבל בחורשה ההיא לא הייתה קליטה, והמיסוך הענני מסביבה ניסה נואשות לפורר גם את שדות המודעות והדאגה, שנפלטו החוצה אחרי נשימות עמוקות. ולרגעים התלבטנו אפילו לאן אנחנו בכלל הולכים, ואם נגיע, ואם אנחנו רוצים להגיע, ומתי. אבל המשכנו ללכת.

אני זוכר שהטרידה אותנו המחשבה שהילכנו שם לבד ולא פגשנו אף אחד בדרך. אולי זה מזג האוויר הזה, חשבנו, שמרחיק הרפתקנים אחרים. או שאולי השביל הזה אינו מאוד מוכר ולא נפוץ בקרב המקומיים. בשלב מסויים חצינו כביש ושאלנו שוטר אם אנחנו בכיוון הנכון. הוא לא הבין מה אנחנו שואלים ואנחנו לא הבנו מה הוא עונה. הוא הצביע קדימה, ספק מנחה וספק מרחיק. והמשכנו ללכת.

אחרי שלושה מפלים וארבעה גשרים, ובוץ וגדרות ודרכים ומדרגות, הבנו שזה כבר לא רחוק. אבל איך זה בכלל מרגיש להתקרב למקום שאינך יודע איך הוא נראה. איך זה מרגיש להגיע למקום שאתה לא יודע איך קוראים לו. איך בכלל נראית מפה שאין עליה שמות או גבולות, מה טיבו של מצפן כשכל הכיוונים אפשריים, במציאות שבה לאבד את הצפון אינה תמיד חסרון.

הגעגועים הרי אף פעם לא ליעד המושג, הם תמיד לטיול.

כמה השקענו בהשמצת חוסר הוודאות. הטחנו בה שהיא מרבצם של הסיכונים, שדרכיה הערפליות חלקלקות, וקל לאבד בהן אחיזה. שהיא נטולת הגדרות וריקה מיעדים. שאין בה התקדמות או הישגים. שהיא מפחידה ומאיימת כמו מפלצת תחת אפלת מיטתך, מאיימת לשלוח בך זרועות חנק אך לעולם אינה מתגלית. טורפת שנתך אך נחבאת בשעות האור, מגיחה ברגעי שתיקה בדמות צללים ארוכים.

אך כשאתה מביט בנעליך השרוכות היטב על הקרקע היציבה מדי הזו, אתה מתחרט מעט על זו שהשמצת. על שטעית להרחיק נשמתך ממנה פן תלכד בלהבת הספק, אל שהתמכרת לידיות המסותתות היטב בסלע. כי רק כשאתה נטוע עמוק בעדנית רוויית אור בחזית הבית, אתה מבין. רק אז זועק אליך הקול לשחרר רצועותיך ולצאת לטיול.